הדילמה האמונית: האם מותר לרופא לנטוש באמצע מגיפה?

המצוקה בבתי החולים מעמידה את הרופא המאמין בדילמות רבות ביום יום, ובמיוחד בתקופה שבה משבר הקורונה דוחק את אנשי הרפואה לפינה. האם ניתן לנטוש באמצע טיפול? האם רופא יכול לשבות בעוד הוא צריך לטפל?

נתחיל מסיפור די מלחיץ שהסתיים בסוף טוב: פעוט כבן שנה הובהל למרכז הרפואי הדסה עין-כרם, לאחר שהצליח לגרום להוריו להבין שהוא מרגיש בתחושה לא נעימה בבטנו. בפרוצדורה קולנוסקופית, שאבו מקיבתו 52 כדוריות משחק מגנטיות.

הורי הפעוט סיפרו כי אדיבות הצוות הרפואי, הזמינות והמקצועיות סייעו במניעת סיבוכים רפואיים משמעותיים. אולם, לאור המצוקה הקשה בבתי החולים, כתוצאה מהעומסים והשחיקה בעקבות משבר הקורונה, הרי שלאלה שיגיעו בימים הקרובים למרכזים הרפואיים - ייתכן שתצפה חוויה שונה.

שגרירי המצוקה בבתי החולים בימים אלה הם ללא ספק הידוענים, אשר כמה מהם התאשפזו לאחר שנדבקו בנגיף הקורונה, וחוו מקרוב את המשבר העמוק שמעמיד במבחן לא פשוט את יכולת הספיקה והטיפול ההולם בכלל המטופלים.

הדבר לא נובע רק מהיקף גל התחלואה הנוכחי, אלא כהמשך לרציפות התפקודית של מערכות הבריאות בארץ בשנה וחצי האחרונות מאז החלה המגיפה להשתולל במחוזותנו, והשחיקה המורלית והתקציבית כאחד. כפי שהסביר זאת מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק, פרופ' עופר מרין: "שנה וחצי וארבעה גלי קורונה - אנחנו עובדים יום ולילה, שבעה ימים בשבוע, וכל זה כדי להציל את מדינת ישראל".

מנהלי שבעת בתי החולים הציבוריים הודיעו ביום ראשון כי יפסיקו לקבל חולי קורונה בשל המחסור בתקציבים. זאת על רקע התחלואה הגואה ואי מימוש ההסכמים, לדבריהם, מצד משרדי האוצר והבריאות.

מחאתם חשובה, והיא מהווה קריאה לראשי המערכת המדינית והתקציבית שלא להתעלם מזעקתם, אך המחויבות המוסרית המוטלת על הרופאים כאחראים על בריאות הציבור, והיותם נאמנים לאתיקה ולשבועת הרופאים, מקשה על החלטה כזו.

היהדות מעמידה את הרופא המאמין בפני דילמות קשות נוספות. האם רשאי הוא, מבחינת ההלכה, לנטוש את בתי החולים והמרפאות או לצמצם את השירות הרפואי מציל החיים, כשלנגד עיניו הציווי "לא תעמוד על דם רעך"?
היהדות רואה בהצלת חיי אדם ערך עליון הגובר על כל שיקול, וכאשר אין לרופא את הממון הנדרש לציוד להצלת חיים, רשאי הוא לכפות את התשלום מהמטופל וממשפחתו. בכל מקרה, אין למנוע טיפול מחולה כתוצאה ממחאה או שביתה.

מתברר שזעקת מנהלי בתי החולים נובעת בדיוק מדאגה באשר לאי-היכולת לממש את האחריות להצלת חיי אדם, ודווקא מחאתם - היא זו שיכולה להציל חיים. שכן, פנייתם מופנית כלפי הממשלה כאינסטנציה עליונה, השולטת במדינה ואחראית על בריאות הציבור. וכפי שמסביר בספרו רבי יהושע פלק (וולק), ממפרשי ההלכה החשובים (הפרישה) מהמאה ה-15: "חובה המוטלת על כל העולם אין יכולים לכוף על היחיד" - ובמקרה זה מנהלי בתי החולים. האחריות, אם כן, מוטלת בראש ובראשונה על ראשי המדינה.

בניגוד לעבר, הרי שעיצומים אלה אינם נובעים משביתה להשגת שיפור בתנאי השכר של הצוותים הרפואיים, אלא מדאגה לסיום מלאי הציוד לטיפולים מצילי חיים. התמהיל הנדרש, אם כן, הוא האיזון הנכון בין מחאה ודרישה לתקצוב לטובת המשך מתן מענה הולם, לבין מתן שירותים מצילי חיים.