גפני, רוצה עסקת חטופים? אתה יודע מה צריך לעשות

ימים לפני פרוץ המערכה עם איראן, הארץ סערה בגלל מלחמה אחרת - הקרב על חוק הגיוס. במרכזו עמד אולטימטום חרדי ברור: אם לא יעבור חוק שיסדיר את מעמדם של לומדי התורה ללא סנקציות ממשיות, הם יפילו את הממשלה.

וכך היה. אדלשטיין שהיה נתון לסד לחצים דרמטי, הגיע איתם לפשרה. מתווה החוק המוצע נמרח, הורכך, והותאם במדויק לאינטרסים של הממסד החרדי. הסנקציות שהוסכמו בסופו של דבר היו לא פחות ממופע של אשליה. נאמר שהן אישיות, אפקטיביות, מכאיבות. בפועל הן עבדו בדיוק הפוך. לא תתגייס? לא תוכל להוציא רישיון נהיגה, דבר שממילא אסור בישיבות החרדיות.

סנקציה נוספת הייתה שלילת סבסוד לאקדמיה, דבר שהרבנים ממילא אוסרים על הציבור החרדי. או סנקציה בשלילת טיסה לחו"ל לבחורים חייבי גיוס רווקים, בדיוק מה שהממסד החרדי מונע.
זו לא ענישה, זו מתנה שקיבלו הרבנים ונציגי הציבור החרדים עטופה בכסות של עונש. לא חקיקה עם שיניים אלא מעטפת מושלמת למצב הקיים. כל סנקציה רק מחזקת את השליטה החרדית, לא מערערת עליה. וזה בדיוק מה שהושג כי הם איימו ברצינות.

כמה שבועות קודם לכן, בעת שמערכת הביטחון פתחה במבצע לאיתור עריקים חרדים, החרדים שיגרו מסר דרמטי לא פחות: אם ייעצר אפילו בחור ישיבה אחד, מישיבה נידחת בדרום, הם מנסחים מכתב להפלת הממשלה תוך רבע שעה. ואכן לא נעצר אפילו עריק חרדי אחד.

ואז היום, רגע אחרי שהמערכה מול איראן הסתיימה, והותר לפרסום שמותיהם של שבעה חיילים שנהרגו באסון בעזה, גפני דיבר. בישיבת ועדת הכספים, הוא שאל בקול: "לא ברור לי על מה אנחנו נלחמים, לאיזה צורך?" והוסיף: "היה צריך איזה טראמפ אחד פה, שיגיד: מחזירים את החטופים ומפסיקים את כל זה. כנראה עוד לא זכינו".

אבל זו לא שאלה של זכייה. זו שאלה של רצון פוליטי. של אומץ. של הפעלת אותו כוח שהוא כבר הוכיח שיש לו. כי כשמדובר היה בבחורי ישיבה הוא ידע להרעיד את המערכת. אבל כשמדובר בשבעה הרוגים ביום אחד, ובחטופים שעדיין כלואים בעזה הוא מדבר, מקווה, ממתין שמישהו אחר יקום. כי מי שמוכן להפעיל כוח כדי לעצור גיוס של בחורי ישיבה, אבל שותק כשאפשר לעצור מלחמה ולהחזיר חטופים לא רק שותף לקואליציה - הוא שותף להפקרה.

מי שידע להציל את לומדי התורה ולא מוכן להזיז אצבע אמיתית ואפקטיבית בשביל מי שנמק במנהרות החמאס, מעונה ומיואש למעלה מ-600 ימים, איבד את הזכות לדבר בשם ערכים.