אם סרבנות היא מעשה מסוכן, אסור לתת לה מקום גם כשהיא מגיעה באיצטלה רבנית

זה כבר נהיה כמעט טרנד שמצפים לו מדי שבוע. הרב הראשי לשעבר,הרב יצחק יוסף, מנפק אמירות קשות לעיכול,הופכות את הבטן הישראלית, מכאיבות כמעט לכל אדם ציוני.

בעוד חברי הכנסת החרדים עומלים יחד עם הצבא, שר הביטחון, ויו"ר וועדת חוץ וביטחון על ניסיונות לייצר חוק פטור מגיוס מוסכם, מנהיגה הרוחני הבלתי רשמי של ש"ס נוקט בקו קיצוני ומשמיע אמירות קשות שמעמידות את המגזר החרדי באור מביך, ובעיקר מעקרות את הניסיונות של ש"ס להתקדם עם חוק גיוס מוסכם. אם מנהיגה הרוחני מדבר כך, מה זה אומר על העמדה האמיתית של המפלגה?

בחדרים שבהם מנסים חברי הקואליציה להגיע להסכמות על מכסות ויעדים, ברור לכולם הוא שהראשונים עליהם מדברים כמי שמיועדים לגיוס הם אותם בחורים שלא נמצאים בישיבות ולא לומדים תורה.

הם היחידים עליהם יש הסכמה שהמגזר החרדי מוכן לראות אותם עולים על מדים ונושאים בנטל הגיוס.

אך מקוממת עוד יותר היא הצביעות. השר משה ארבל מש"ס, שאמש קרא ליועמ"שית לחקור את פרקליט המדינה לשעבר משה לדור בגין קריאתו לסרבנות, פרסם ביקורת מרומזת בסטטוס אך מחק כעבור דקות אחדות.

כנ"ל רבים מחברי הקואליציה, שהתנפלו על לדור ושותקים מול הקריאות לסרבנות של הרב יצחק יוסף.

אם סרבנות היא מעשה מסוכן שאין לו מקום במדינת ישראל, אם סרבנות הובילה פה לחולשה פנימית שקרעה אותנו מבפנים וסימנה לאויבינו שזוהי שעת כושר לתקוף אותנו, אסור בתכלית האיסור לתת לה מקום גם כשהיא מגיעה באיצטלה רבנית.

לא יכול להיות שחברי הקואליציה ידברו בשני קולות. ביד אחת יקדמו חוק פטור מגיוס שיפתור עשרות אלפי צעירים בריאים מגיוס, ישתקו מול אמירות קשות חוזרות ונשנות של רב מרכזי וחשוב מאד, ומצד שני יתנפלו בחמת זעם על כל מי שמשמיע עמדה דומה, חמורה וראויה לגינוי כעל שתהיה.

מפלגת ש"ס חייבת להחזיר עטרה ליושנה. לזכור שהיא הבית של מסעודה משדרות, של החיילים בפריפריה, של המזרחים שמאמינים בצבא ובתורה, ולהחזיר להם את כבודם וקולם.

אמנם דובר ש"ס הוציא הבהרה רפה ולא משכנעת אך שינוי עומק בתופעה הזו חייב להתבצע.

יש שיגידו שהאמירות הקשות של הרב יוסף, נובעות מהצורך שלו להוביל על פני אחיו הנבחר הרב דוד יוסף, הרב יצחק, שהחרים את טקס ההכתרה של אחיו, אולי רוצה להמשיך לקבוע את הטון הציבורי, אך ייתכן גם שזו אמירה אחת יותר מדי, שבסופה ש"ס תצטרך להכריע האם היא מוכרת את עצמה למריבות פנימיות, או מתעשתת ומחזירה את הכבוד והעטרה ליושנה.