שברי הלב מירושלים ועוטף עזה: תשעה באב שאחרי 7 באוקטובר

פעם בשנה כל המבוגרים בבית הכנסת היו עוזבים את הכיסאות הנוחים ומתיישבים על הרצפה, מספרים את הזוועות שקרו בירושלים לפני כ-2,000 שנה – איך השנאה בין קבוצות בעם ישראל הובילה לרעב, כיצד כוחות זרים נכנסו לבירה והרגו באכזריות נשים, ילדים וזקנים.

כשאבא שלי היה מקריא את קינות תשעה באב, שירי אבל על חורבן ירושלים, קולו היה חנוק מבכי – ואני נדהמתי: איך אפשר לבכות על משהו שקרה לפני כל כך הרבה שנים? משהו שלא ראינו, חווינו, שמתואר רק בספרים ישנים מאוד.

דווקא מול המציאות הישראלית העכשווית הקשה, הבנתי יותר ויותר את מהות היום. בשבעה באוקטובר נחשפנו לאונס אכזרי, שיטות הרג בלתי נתפסות. גם כעת, החטופים שלנו יושבים במנהרות פצועים, ללא אוכל, שתייה ותנאי מחייה ראויים - רק משוועים לחופש.

דווקא השנה למדנו עד כמה המוסר האנושי הוא עניין חמקמק, כמה המציאות שלנו איננה שלמה ומתוקנת.

בתשעה באב אנחנו מזכירים את החורבן שהחל לפני אלפי שנים בירושלים, אך בעצם בוכים על החורבן שעדיין קיים, על המציאות הלא-שלמה אותה אנו חיים. בתשעה באב אנחנו ניזכר, נכאב אבל גם נחשוב, איך אנחנו יכולים להיות טובים יותר, להשפיע טוב יותר, במעשים קטנים וגדולים לנסות לבנות פה עולם קצת יותר מתוקן ומוסרי. קצת יותר שלם.