"ילדים בוכים צועקים לאמא": יומנו הנדיר של דוד קוקר מתוך מחנה הריכוז בהולנד

"הימלר בראש, איש קטן, לא מרשים בהופעתו. נראה טוב מזג למדי. כובע גדול מאוד. שפמפם ומשקפיים קטנים. אני חושב: אם רוצים לייחס את כל הסבל והזוועות לאדם אחד, זה חייב להיות הוא... הימלר שואל את מרחרט טסלאר למה היא כאן. כדי לתקן, היא אומרת בהתחלה. אחר כך מוסיפה - עזרה ליהודים. היהודים אינם חברינו, הימלר פוסק, אז גם אינם חברים שלך" ("דוד קוקר - כמה למכתבים" - יום שישי, 4 בפברואר 1944).

במשך שנה תיעד דוד קוקר את קורותיו במחנה הריכוז פוכט (הרצוגנבוש) שבהולנד. תיעוד שנכתב בזמן אמת על חייו, על התחושות ועל הלבטים שמלווים אותו. דוד נעצר עם הוריו ואחיו מקס בפברואר 1943. הוא נשלח למחנה העבודה כשהוא בן 22, ומייד עם הגיעו לשם החל לתעד, תיעוד מלא, יחיד מסוגו, שהוברח במלואו מתוך המחנה אל חברו ההולנדי. קטעי היומן נשמרו במהלך השנים. אחיו של דוד, מקס, ואמו יהודית שרדו את השואה. לפני 45 שנה, אחרי פטירת האם, החליט האח להפיץ את קטעי היומן, ובימים אלו הוא תורגם לראשונה לעברית בהוצאת יד ושם.

"אומרים לנו שיוצא טרנספורט לווסטרבורק. זקנים וחולים יעלו עליו. אפשר להיפרד עכשיו... היום אפור, הגשם בוכה בחלונות"

התיעוד מאפשר הצצה נדירה, בין היתר, להכנות לקראת ביקורו במקום של היינריך הימלר, ראש האס.אס. פרופ' דן מכמן, יליד הולנד וראש מכון המחקר ביד ושם, שחקר את השואה בהולנד, מספר: "זהו תיעוד נדיר שאין כמותו. הוא מתאר בכל מיני צורות את מה שהיה שם, כולל השימוש במילים של הגרמנים. יש מילון של המשטר הנאצי בתוך המחנה. הוא מסתכל על ההתנהגות של היהודים ושל הצוות היהודי. אין לנו הרבה דברים שנכתבו בזמן אמת. חלק גדול ממה שנכתב ונמצא עד כה מתייחס לחיים במחנות, אך עיקר הדברים נכתבו מהזיכרון, מלבד פתקים שהוצאו. במחנה פוכט התיעוד היה אפשרי כי היו נייר ועיפרון, והוא יכול היה לכתוב. לא זכור לי דבר כמו תיאור הביקור של הימלר, כפי שמתאר דוד".

כבר בגיל 20 פרסם דוד ספר שירה עברית מתורגם להולנדית. כאשר בני המשפחה גורשו למחנה הריכוז פוכט, שבו עבדו כעובדי כפייה של חברת פיליפס, יצרנית האלקטרוניקה, במפעל שהוקם במחנה, מבחינתו היה אך טבעי להמשיך לכתוב, לתאר ולתעד את המתרחש. ביומן שכותב דוד מפורטים היחסים בין היהודים ההולנדים ליהודים הגרמנים ולאסירים הפוליטיים ההולנדים, הכל מנקודת מבטו של צעיר יהודי. דוד מסתכן בכתיבתו, בעיקר כשהוא מחליט להבריח את כתביו אל קארל ון הט, חברו מהאוניברסיטה, כשהוא נעזר בפועלים הולנדים שיוצאים מהמחנה ונכנסים אליו.

במזרח ממתין המוות

"בשבוע האחרון אנחנו חיים בפחד תמידי. למעשה, כמעט בוודאות, אני מכין את עצמי לגמרי לגירוש. השבוע העירו אותנו בשעה ארבע כדי לשמוע הודעה חשובה. הייתי מאובן מרוב פחד. הלב שלי פעם במאמץ, כמעט קפא. האנשים נאספים בחדר האוכל. אומרים לנו שיוצא טרנספורט לווסטרבורק. זקנים וחולים יעלו עליו. אפשר להיפרד עכשיו... היום אפור, הגשם בוכה בחלונות" (10 במאי, 1943).

התנאים במחנה פוכט נחשבו טובים יותר מאשר במחנות אחרים. כך, למשל, היה מותר לשלוח מכתב אחד בשבוע, ועובדי הכפייה האזינו לרדיו ועקבו אחר המתרחש במלחמת העולם. במרבית הזמן דוד מאמין שהמלחמה תסתיים ושהשגרה תחזור לחייו, והוא מתקשה להפנים שהגרמנים משמידים את היהודים. הוא מצליח לייצר לעצמו מעמד במחנה העבודה, ובכל פעם שאנשי האס.אס דורשים מאות אנשים שימלאו את המשלוחים למחנות ההשמדה, הוא שותף לרשימות. ממלא אותן, ואינו יודע לאן נשלחים האנשים. הוא מתאר ביומנו כיצד הוא וספיץ וון ויק (האחראי לרשימות) עובדים בשיטה מתוחכמת כשאינם משבצים בני זוג יחד, אבל האישה רוצה להצטרף אל בעלה. וכך גם בני משפחה שלא שובצו לאותה נסיעה אך דורשים להישאר יחד, נשארים או נשלחים ברכבות למזרח.

בשבת, 27 בנובמבר 1943, מגיע לאחד האסירים במחנה מכתב מפולין. דוד מתאר את התחושה בקרב האסירים כשהם מבינים שבמזרח ממתין להם המוות: "שלושה אנשים גרים אצל Mowes (מוות), והעסק על Mowes עובד בקצב. אני קורא את זה שוב ושוב... הידיעות האופטימיות שקיבלנו על פולין לא היו בלתי נכונות, הן רק היו חלקיות. קבוצה (כנראה קטנה יחסית) עובדת ומצבה סביר. והשאר: חוסלו. העולם השתנה כל כך. אנחנו יודעים עכשיו איפה אנחנו חיים, והאחרים אינם יודעים כלום וגם אינם חושדים בכלום. ואם אומרים משהו ברוח הדברים האלה, זה רק בכאילו.

"בכל השיחות שאנשים מעלים בהן השערות, אנחנו חייבים עכשיו לשמור על הבעת פנים קפואה שאינה מסגירה דבר... אני יכול להשלים עם האבדון בלי להיות שווה נפש כלפיו".

אותנטיות נדירה

התנאים במחנה הולכים ונהיים קשים. דוד וקומץ מאנשי המחנה כבר יודעים את גורלם של אלו שנשלחים ממנו. האוכל הולך ומתמעט, ודוד מתאר כיצד המאבק הוא לשמור על מצב גופני שיאפשר להמשיך לעבוד. ביקורו של הימלר משנה את היחס במחנה, וכעת נדרשים היהודים לעזוב. יום שלישי, 23 בפברואר 1943: "יום מוזר היום. כל המחנה צריך להיות נקי. נאום של זיסקינד. מי שיתרשל יישלח למחנה ריכוז. מי שידבר עם נשים יוצא להורג בירייה... איזה מראה נוראי. ילדים בוכים, מלוכלכים, צועקים לאמא. בגלל הביקור המפקדים עצבנים יותר, הקידום שלהם תלוי בכך. מדי פעם העברתי זבל במריצה לערימת הזבל. יש שם אסירים שמחפשים מזון. ביקשו ממני להעביר מסר. אמרתי: אל תקשו עלינו. הלוואי שלא הייתי כזה פחדן. הלוואי שהייתי פחות צייתן. הלוואי שלא הייתי שואף לעשות את הדברים טוב כל כך".

ביוני 1944 מגורשים בני המשפחה לאושוויץ, אבל בזכות כישוריהם מהתקופה שבה עבדו בפיליפס ונחשבו חיוניים למכונת המלחמה הגרמנית - הם לא נשלחים לתאי הגזים, וממשיכים לעבוד במחנה. האם יהודית שוחררה בידי הצבא האדום, כשהגיע לאושוויץ בינואר 1945. דוד ואחיו מקס, יחד עם האב ישעיה, נכלאו במחנה הגברים, ומשם הועברו אל מחנה הריכוז גרוס־רוזן. האב מת בפברואר, ודוד נשלח ברכבת לדכאו, אך לא שרד את המסע ומת בדרך. האח מקס, שחי כיום בהולנד, שוחרר במאי 1945 בידי חיילי הצבא האדום.

פרופ' מכמן סבור כי מקס לא רצה לפרסם את היומן של דוד, כדי לא להכביד על האם, ששרתה בדיכאון אחרי ששרדה את השואה ואיבדה את בעלה ובנה. כמו כן, הוא מבדיל בין יומנו של דוד לבין אחד היומנים המפורסמים ביותר מתקופת השואה: "חשוב להגיד שהיומן של אנה פרנק קודם בידי אביה, והוא משדר את החיים במחבוא ממבט עיניה של נערה שמאמינה בטוב האדם, ולא מתארת זוועות. היומן של דוד הוא היחיד שאנחנו יודעים עליו שנכתב בתוך מחנה ריכוז. היו 42 אלף מחנות ריכוז תחת השלטון הנאצי, אבל האותנטיות שהוא מתאר - ולא מהזיכרון - מאפשרת לנו ללמוד קצת על מה שקרה במחנה פוכט".