עלות, תורים ומצוקה נפשית: כמה ישראלים מוותרים על טיפול רפואי?

סקר חדש של עמותת רופאים לזכויות אדם חושף פערים עמוקים בבריאות וביכולת לממש את הזכות לבריאות על בסיס מצב כלכלי, זהות אתנו־לאומית ומגדר.

42% מהמשיבים בסקר דיווחו כי נמנעו או ויתרו בשנה האחרונה על שירותי בריאות או תרופות שנזקקו להם. המצב הכלכלי גורם להבדלים חדים: 55.7% מבעלי ההכנסה הנמוכה מהממוצע ויתרו על שירות או תרופה, לעומת 40.2% מבעלי ההכנסה הממוצעת ו־29.8% מבעלי ההכנסה הגבוהה.

בין הסיבות המובילות לוויתור היו זמני המתנה ממושכים ועלות כספית גבוהה – 10% כל אחת – כאשר בעלי הכנסה נמוכה דיווחו על החסם הכלכלי כמעט פי שלושה מבעלי הכנסה גבוהה. שיעור הוויתור שנמצא השנה גבוה גם מהנתונים שנמדדו בסקרים קודמים של רופאים לזכויות אדם.

כמו כן, הסקר מצביע על פערים עמוקים גם על בסיס זהות ומגדר: 42.5% מהערבים אינם מרגישים בטוחים במרחב הציבורי, לעומת 19% מהיהודים, ונשים מדווחות על אמון נמוך יותר מגברים במענה המדינה.

יהודים דיווחו כי החסם המרכזי לוויתור על שירותי בריאות או תרופות הוא זמן המתנה ממושך (11.3%, לעומת 4.5% בקרב ערבים); ערבים לעומתם דיווחו כי החסם המרכזי הוא העלות הכספית – 24.1% מהגברים ו־12% מהנשים ויתרו על שירות או תרופה בשל עלותם, לעומת כ־8% בקרב גברים ונשים יהודים.

גורמים נוספים לוויתור על שירות היו קושי פיזי להגיע לתור (מרחק, נגישות, תחבורה), שיבוש בהפעלת השירות, חשש או חוסר ביטחון בדרך – בכל הגורמים הללו שיעור המוותרים היה גבוה יותר אצל ערבים מאשר אצל יהודים.

הסקר, העוסק בבריאות, רווחה וביטחון אישי, בוחן הכנסה, ביטחון אישי, אלימות ורווחה כתנאים מגדירי בריאות – תנאי החיים המשפיעים על בריאותם הפיזית והנפשית של יחידים וקהילות ועל יכולתם לקבל טיפול רפואי. הסקר נערך על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה בקרב מדגם מייצג של 800 משיבות ומשיבים מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל.

יותר מצוקה – יותר הסתמכות על תרופות

53% מהציבור דיווחו בשנה האחרונה על מצוקה רגשית שהשפיעה על התפקוד. גם כאן ניכר קשר לרמת ההכנסה: 60% מבעלי ההכנסה הנמוכה חוו מצוקה כלשהי, לעומת 52.4% מבעלי ההכנסה הממוצעת ו־46.8% מבעלי ההכנסה הגבוהה. בסקר נבדק האם אנשים סובלים ממצוקה באופן תדיר: 28.4% מבעלי ההכנסה הנמוכה דיווחו על כך, לעומת כ־13% בקבוצות ההכנסה האחרות – יותר מפי שניים.

למרות הפער במצוקה, הוא אינו מתבטא בשיעור גבוה יותר של פנייה לטיפול שיחתי פרטי: 15% מבעלי ההכנסה הנמוכה שחוו מצוקה נעזרו בטיפול כזה, לעומת 16.4% מבעלי ההכנסה הגבוהה. לעומת זאת, בעלי הכנסה נמוכה נעזרו בתרופות מרשם להתמודדות עם המצוקה בשיעור גבוה פי 1.8 מבעלי הכנסה ממוצעת ומעלה – 29.5% לעומת 16.2%.

בכלל הציבור שחווה מצוקה, רק 10% נעזרו בטיפול שיחתי במערכת הציבורית, 18% בטיפול שיחתי פרטי ו־21% בתרופות מרשם; 23% העידו כי לא עשו דבר. הנתונים תומכים באפשרות שעבור אנשים שהכנסתם נמוכה ואף מי שחיים בעוני, טיפול תרופתי עלול להפוך למענה הזמין למצוקה בהיעדר נגישות מספקת לטיפול נפשי מתמשך.

הדאגה הכלכלית מקדימה מלחמה וטרור

הפערים הכלכליים בבריאות מקבלים משמעות נוספת כאשר הציבור נשאל מה מדאיג אותו יותר מכל בחיי היומיום. 28% הצביעו על קושי כלכלי או פגיעה בפרנסה – יותר מ־24% שציינו מלחמה, טילים או אירועי טרור. בקרב בני ובנות פחות מ־55 הדאגה הכלכלית בולטת עוד יותר: כ־34% ציינו אותה כדאגה המרכזית, שיעור כפול כמעט מזה שנרשם בקרב בני 55 ומעלה.

פער חד בתחושת הביטחון בין יהודים לערבים

רק 23% מהציבור דיווחו כי הם מרגישים בטוחים מאוד במרחב הציבורי, לעומת כ־31% בסקר שנערך בשנה שעברה. השינוי נרשם בקרב המשיבים היהודים, ששיעור המרגישים בטוחים מאוד בקרבם ירד מ־35% ל־25%.

בקרב ערבים התמונה חריפה במיוחד: רק 9.7% מרגישים בטוחים מאוד במרחב הציבורי, בעוד 42.5% מרגישים לא כל כך בטוחים או כלל לא בטוחים, לעומת 19% מהיהודים. בקרב גברים פלסטינים אזרחי ישראל ערבים שיעור החשים חוסר ביטחון מגיע ל־50%.

הפער ניכר גם בדאגות היומיום: 25% מהפלסטינים אזרחי ישראל ציינו פשיעה ואלימות כדאגה המרכזית בחיי היומיום, לעומת כ־9% מהיהודים; בקרב גברים פלסטינים השיעור מגיע ל־31%.

האמון במענה המדינה נמוך במיוחד בתחום הביטחון האישי

רק 11% מהציבור מרגישים שהמדינה עונה במידה רבה על צורכיהם בתחום הביטחון האישי והקהילתי, בעוד שכמעט מחצית מהציבור (47%), מרגישים שהיא עונה עליהם במידה מועטה או כלל לא. זהו התחום שבו האמון במענה המדינה הוא הנמוך ביותר מבין ארבעת התחומים שנבדקו – בריאות, רווחה, ביטחון אישי וחירום.

בכל ארבעת התחומים נמצא גם פער מגדרי עקבי: נשים העריכו את יכולתה של המדינה לספק להן מענה במידה רבה בשיעורים נמוכים יותר מגברים. בתחום הביטחון האישי, למשל, רק 7.7% מהנשים העריכו שהמדינה מספקת או תספק מענה במידה רבה, לעומת 14.7% מהגברים.

בקרב נשים ערביות ניכרים גם חסמים ייחודיים בתוך מערכת הבריאות: 14.5% דיווחו שהן נמנעות מלפנות לרופא או לרופאת המשפחה בנושא אישי או רגיש בשל חשש מיחס שיפוטי, לעומת 5% מהנשים היהודיות.

רוני בן־כנען, ממחלקת מדיניות בריאות בישראל בעמותת רופאים לזכויות אדם: "ערב הבחירות, הנתונים מבהירים שמדיניות בריאות אינה מתחילה ונגמרת בקופות החולים ובבתי החולים. כשאנשים החיים בעוני נאלצים לוותר על טיפול וחווים יותר מצוקה נפשית, כשפלסטינים אזרחי ישראל חיים בחוסר ביטחון ונתקלים בחסמים גדולים יותר בדרך לקבלת טיפול, וכשנשים מדווחות על פחות ביטחון ואמון במענה המדינה – אלה אינן סוגיות נפרדות מבריאות הציבור.

"עוני, אפליה, אלימות וחוסר ביטחון קובעים מי יוכל לקבל טיפול ומי יוכל לממש את זכותו לבריאות. המאבק באי־שוויון ובאפליה על רקע כלכלי, אתנו־לאומי ומגדרי הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק למען בריאות ולמען זכות שווה לבריאות".