"גם לגיבורים נגמר לפעמים האוויר": מי מטפל במטפלים?

בימים שבהם מערכת הבריאות פועלת תחת עומס קיצוני ומתמשך, הצוותים הרפואיים מצויים במציאות בה הם ניצבים, לפחות לתחושתם, בחזית שאין לה סוף. זו כבר לא תגובת חירום נקודתית, אלא שגרת חירום מתמשכת. כך קורה שבתי החולים מתמודדים עם מציאות שבה רופאים, אחיות ואנשי צוות תומך נעים בין משמרות אינטנסיביות לבין חיים אישיים מורכבים, כשהדאגה לא נעצרת גם מחוץ לבית החולים.

במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), כמו במוסדות רבים נוספים, המציאות הזו מורגשת היטב במסדרונות ובמיוחד במחלקות שפועלות בחניון.

"דגש על החוסן הרגשי של הצוותים"

ליאת מורדו, סגנית אחות אחראית בפנימית ד׳, מתארת את המאמצים לחיזוק החוסן: "אנחנו שמים דגש משמעותי על החוסן הרגשי של הצוותים, באמצעות שיחות עם פסיכולוגים, הפוגות יזומות ומרחבי מנוחה ייעודיים. בנוסף, ניתנת אפשרות לטיפולים משלימים המסייעים לאיזון ולהפחתת מתחים. המערך כולל גם מענה לצרכים הבסיסיים של הצוותים, מתוך הבנה שהם תנאי להמשך תפקוד מיטבי".

בשנים האחרונות, בארץ וגם בעולם, הקשר בין מצבם הרגשי של הצוותים לבין איכות הטיפול ברור ומבוסס. מחקרים מצביעים על כך ששחיקה גבוהה עלולה להוביל לעלייה של עד כ־50% בטעויות רפואיות, לצד ירידה בריכוז ובקבלת החלטות. מנגד, סביבות עבודה המעודדות מודעות רגשית ותמיכה מפחיתות שחיקה ומשפרות ביצועים קליניים.

"מציאות מתמשכת של משבר"

דקלה הרצוג טוויג, מנכ"לית עמותת מחווה, שמסייעת לצוותים רפואיים להתמודד עם התופעה ולאמץ חמלה עצמית, מתארת: "זו לא רק עבודה תחת לחץ, אלו צוותים שעוברים מציאות מתמשכת של משבר שתחילתו בקורונה והמשכו במציאות המלחמה מה-7 באוקטובר, עד לסבב שני עם איראן. יש מסירות ורצון להמשיך לתפקד, לטפל ולסייע, אבל האמת היא שגם לגיבורים נגמר האוויר לפעמים. מעבר לעומס הפיזי, מצטבר גם עומס רגשי כבד. שחיקה אינה מושג תיאורטי אלא חוויה יומיומית הכוללת עייפות, הצפה רגשית ולעיתים גם ניתוק". 

בהקשר הזה עולה מושג שמקבל משמעות קריטית: "חמלה עצמית - היכולת להפנות דאגה אמיתית גם לעצמך, ממש כפי שהיית מפנה כלפי אחרים", מסבירה דקלה, "חמלה לא כוויתור או פינוק, אלא ככלי הישרדות מקצועי ואנושי. היכולת לעצור, להכיר בעומס, לאפשר לעצמך להרגיש קושי היא זו שמאפשרת המשך תפקוד לאורך זמן".

"מתחילים בהבנת מצוקת העובדים"

ד"ר עידית סגל, סגנית מנהלת המרכז הרפואי שמיר ומנהלת תחום החוסן, מסבירה: "העומס בתקופת המלחמה נובע ממגוון גורמים, ילדים בבית ללא מסגרות, חרדה מהנסיעות לעבודה, עבודה בתנאים קשים של צפיפות מהעבודה בחניון, היעדרות אנשי צוות בשל מילואים ואתגרים משפחתיים". לדבריה, המענה הוא מתמשך ודורש קשב אמיתי: "זה מתחיל בלראות את העובדים, להבין את המצוקות ולהקשיב ועד מתן פתרונות מערכתיים וגם אישיים למי שצריך ולמה שניתן".

דקלה מוסיפה נקודת מבט אנושית: "כשאדם לא מרשה לעצמו להיות אנושי עם עצמו הוא נשחק מבפנים. וכשהוא נשחק, גם היכולת שלו להיות שם עבור אחרים נפגעת. מחקרים מראים כי בסופו של דבר, חוסנה של מערכת בריאות אינו נמדד רק בתשתיות או במשאבים פיזיים, אלא בראש ובראשונה ברווחתם של האנשים המפיחים בה חיים. היכולת של הצוותים להמשיך ולהעניק מזור לאחרים, שזורה באופן בלתי נפרד ביכולת שלהם למצוא את המרחב לשמור על עצמם".

"בסוף, עובד שרואים את המאמץ והמסירות שלו, יהיה מוכן לצאת מאיזור הנוחות שלו ולתת עוד יותר. בזה אנחנו עובדים כי זה מגיע להם וגם נכון למטופלים ומאפשר לנו כמערכת להמשיך לעבוד", מסכמת עידית.