לוחמים בחזית השיקום: רוב פצועי המלחמה מתמודדים עם תגובות נפשיות

יותר מ־20 אלף פצועי צה"ל ומערכת הביטחון נקלטו וטופלו מאז תחילת המלחמה בבתי החולים ומוסדות השיקום השונים ברחבי הארץ, מתוכם 56% מתמודדים עם תגובות נפשיות כתוצאה מהלחימה ומהפציעה.אגף השיקום של משרד הביטחון מטפל ב־81,700 פצועים מכלל מלחמות ישראל, ומתוכם כ־31 אלף מוגדרים מתמודדי נפש ופוסט־טראומה (38% מכלל פצועי המלחמה). מערכת הביטחון הקדישה לטיפול ולשיקום של פצועי המלחמה יותר מ־8 מיליארד שקלים, ש־4.1 מיליארד מתוכם מיועדים לטיפול במתמודדי נפש ובנפגעי פוסט־טראומה.

45% מסך כלל הפצועים הם עם פגיעה פיזית, 35% עם פגיעה נפשית ו־20% עם פציעה משולבת (פיזית ונפשית). בפילוח של חומרת הפציעה ניתן לומר כי 56 פצועים הם עם נכות של 100%+ - דרגת הפציעה הגבוהה ביותר. 24 פצועים מוגדרים עם נכות של 100%, 168 פצועי ראש עם פגיעה מורכבת, 16 משותקים ומרותקים לכיסאות גלגלים, ו־99 הם קטועי גפיים. במערכת הביטחון מעריכים כי עד שנת 2028 אגף השיקום במשרד הביטחון יטפל ב־100 אלף פצועים, ש־50 אלף מביניהם יוגדרו פגועי נפש.

פצועי צה"ל ומערכת הביטחון מייצגים את כל חתכי החברה הישראלית: מצפון לדרום, ממזרח למערב, תושבי המרכז והפריפריה, יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, גברים ונשים, חיילים בסדיר ובמילואים. 50% מהפצועים הם צעירים עד גיל 30. 64% הם משרתי מילואים.

מחלקה עמוסה

מחלקת השיקום של ביה"ח בילינסון היא מהעמוסות והעסוקות ביותר בשנתיים האחרונות. 1,600 פצועי מלחמה נקלטו בבית החולים ולאחר מכן במחלקות השיקום שלו. יותר מ־200 מסוקים נחתו במנחת המיוחד שהעביר פצועים לקבלת טיפול רפואי ושיקומי, לצד תשעת החטופים והחטופות שטופלו בבית החולים עם חזרתם משבי חמאס. 167 חיילים טופלו ועודם מטופלים במחלקת השיקום של המרכז הרפואי, וזמן האשפוז הממוצע עומד על 41 ימים.

ד"ר איליה קגן, מנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי בביה"ח בילינסון מקבוצת כללית, המחלקה שבה מאושפזים הפצועים הקשים והמורכבים ביותר, אומר: "במהלך המלחמה חוויתי רגעי תקווה והשראה, וגם רגעים קשים של תסכול, אבל אני אישית ניזון מסיפורים חיוביים ואופטימיים".

"אירוע כזה היה עם הפצוע תומר בן אשר. תומר הוא מילואימניק בן 46 עם שלושה ילדים. הוא נפגע בבטן מכדור של צלף במהלך פעילות בג'באליה. הוא הוגדר פצוע אנוש, ובמשך חודשיים וחצי היה מורדם ומונשם. אני זוכר את הרגע שבו אשתו, כנרת, שאלה אותי: 'למה אני צריכה להיות מוכנה?'. עניתי לה: 'לרגע אחד אנחנו לא מרימים ידיים. הוא חייב לשרוד'. בפנים חשבתי גם על הגרוע מכל.

"כמה ימים אחרי אותה שיחה נכנסתי לחדר שבו הוא שכב, וראיתי לראשונה שהוא מחייך. באותו הרגע הרגשתי שניצחנו, שתומר יחיה ויחזור לכנרת ולילדים".