אלה עמר בת ה-19 מראשון לציון חווה חרדות פחות או יותר מאז שהיא זוכרת את עצמה. מכיתה ד׳, היא מספרת שאבא שלה היה מנקה לה את משקפי הראייה לפני בית הספר, ומטפטף לה רסקיו לכוס מים. במעבר לכיתה ז׳ היא כבר מצאה את עצמה משתפת את אחת המורות שהיא חווה חרדות, כדי שתלמידים אחרים יהיו יותר מודעים לכך - אבל אז הגיע התקף החרדה הראשון.
"זה קרה יום אחד בכניסה לבית הספר. אני זוכרת שהרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז, כולי רעדתי. רכזת השכבה הייתה לידי, ואי אפשר להאשים את בית הספר - אבל הם לא ידעו להתמודד אותי", מספרת היום (רביעי) אלה לראשונה ב"ישראל היום".
"בסופו של דבר, כמעט ולא הגעתי לכיתה ז׳. רוב הזמן ביליתי בחוץ עם אישור יציאה מהכיתה או ליד חדר היועצת", אלה נזכרת, ומספרת על הפעם הראשונה שבה החליטה לפנות לייעוץ פסיכיאטרי: "אני זוכרת שהגעתי למצב שאני שוכבת בספה, ולא קמה", היא אומרת. "אז התחלתי לנטול כדורים, הלכתי כמה ימים רצופים לבית הספר - וכבר התרגשתי, אבל אז שוב צנחתי. ניסיתי מינונים וכדורים שונים, אבל לכיתה ח׳ כבר לא הייתי מסוגלת להגיע".
מה עשית בזמן שלא הגעת לבית הספר?
"הייתי בטיפול יום במשך שנה ושמונה חודשים, אבל מתברר שלא קיבלתי שם איבחון מדוייק - הוגדרתי עם 'חרדה לא ספציפית'. כשהשתחררתי משם הייתי במצב טוב, הייתי הולכת לצופים, מתגברת על פחדים (כמו רופא שיניים) וממש מתפקדת ומורגלת לשגרה. אבל ממש מעט זמן לאחר השחרור, הכל חזר. ניסיתי ללכת לבית הספר כמה פעמים, אבל החרדות חזרו ואז לא יצאתי מהבית במשך שלוש שנים", היא מודה, "הכי רחוק שהלכתי - היה לסוף הרחוב".
אנשים היו מבקרים אותך במשך אותן שלוש שנים?
"בחלק מהזמן לא הייתי מסוגלת להיפגש עם אנשים", היא מספרת. "ממש לפני 7 באוקטובר הלכתי ברגל למסיבה שהייתה ברחוב לידי, שזה היה השיא והייתי גאה בעצמי - ואז קמנו ב-6:30 לאזעקות בכל הארץ, באותה שבת שחורה. מצאתי את עצמי לוקחת מטלית לחה ומנקה את המרתף, בידיעה שאני הולכת להתמקם שם".
איך 7 באוקטובר השפיע עלייך?
"שכבתי במיטה במשך לקרוב לשנה, הייתי 24/7 בטלפון והצלחתי לשמור על קשר טלפוני עם חברים ומשפחה", אלה אומרת. "באיזשהו מקום הייתי בעולם אחר, בעולם שלי - לא הייתי מסוגלת לראות אנשים, אמא שלי הייתה היחידה שנכנסה להביא לי אוכל ומים, והיו אומרים לי שלום מהכניסה לדלת רק אנשים בודדים - וגם זה אחרי מסע של התנשפויות ולחץ. לא הייתי מסוגלת אפילו לנוכחות של הכלבות שלי, התחלתי לשכוח את כל החלומות שלי ואת כל מה שרציתי לעשות בעתיד", היא מספרת בכאב.
משלב זה - מתחילה ההידרדרות
"אני לא יודעת להצביע על משהו אחד שקרה, אבל החרדה התחזקה כנראה בגלל אובדן של אנשים אהובים - מתן רוזנברג ז״ל ושיראל חיים פור ז״ל, מה שטלטל אותי מאוד", אלה אומרת. "הייתי בחרדה ולא הצלחתי לאכול כרגיל, הייתי אוכלת מעט וחיה על כדורי הרגעה ועל הכדורים הקבועים שלי (שבמשך זמן ממושך אמרתי שלא מתאימים לי, אך לא קיבלתי יחס בנושא). כך לאט-לאט מצאתי את עצמי מרזה, לא קמה מהספה, מצחצחת שיניים עם בקבוק מים וכוס באוויר, מתאפקת במשך שעות לעשות צרכים, שוכבת ימים שלמים בחושך - עד שיום אחד עליתי לחדר במטרה להתקלח, נכנסתי להתקף חרדה ולא הצלחתי להתקלח - אז פשוט עברתי לחדר, למיטה שלי. בשלב הזה המשכתי לרדת במשקל, לא יצאתי מהחדר, לא הלכתי ואפילו לא קמתי מהמיטה. לא התקלחתי, אז כל השיער נהיה קשר אחד גדול, הגעתי למשקל של פחות מ-28 קילו, עשיתי צרכים בחיתול, נהיו לי בעיות בקצב הלב ולא הצלחתי ללכת", היא ממשיכה, ומוסיפה כי במשך הזמן התגלתה אצלה גם בעיה במוח, שנגרמה ככל הנראה מתת תזונה ותת משקל.
האמנת שתצליחי לצאת מזה יום אחד?
"לא האמנתי שאצא מזה ולא האמנתי שהגעתי למצב הזה. לא עיכלתי בכלל שאני במצב כל כך קשה - אז לצאת מהמצב הזה? לא חשבתי שיקרה", אלה משתפת. "החברות סיפרו לי שיום אחד הן התקשרו אחת לשנייה ובכו, כי הן הרגישו שבקרוב יתקשרו להגיד להן שזה הסוף - ושיבואו להיפרד ממני", אלה מסבירה. "הן היו באות אליי הביתה כדי לשבת ולחזק את אמא שלי, שעזבה את העבודה, לא הסכימה שאתאשפז בבית חולים - והייתה המטפלת שלי: לוקחת אותי לשירותים, מחליפה לי חיתולים, נותנת לי תרופות", היא מפרטת.
נערה שהופכת לאישה סיעודית
"אמא הייתה מטפלת בי 24/7 ומכל רעש קטן, הייתה קמה מהמיטה: לבדוק שלא נפלתי, שלא נפל לי משהו, כי לא הייתי מסוגלת לזוז", אלה מספרת היום באומץ רב, במטרה להעלות את המודעות להתמודדות עם חרדה קשה. "ההורים שלי לא עזבו אותי לרגע, אבא שלי היה דואג שיבואו רופאים לעשות לי אק״ג, בדיקות דם, בדיקות שגרתיות ומעקב. אמא הייתה איתי פיזית, ובסופו של דבר אבא היה צריך לפרנס את הבית ולהמשיך בשגרה - גם כשהלב שלו נמצא בבית. אז מבחינתי ההורים שלי הם הגיבורים האמיתיים בסיפור הזה", היא מבהירה. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאה אליי פסיכיאטרית ולא הסכמתי שתיכנס לי לחדר, צרחתי בבכי ונשמתי בכבדות, ואבא שלי אמר שזאת ההזדמנות האחרונה. למחרת קבענו פגישת זום וקבענו שאני אכתוב לה תשובה לכל שאלה שהיא תשאל, כי לא הייתי מסוגלת לדבר. לא היה יוצא לי קול מרוב חרדה, לא הייתי מסוגלת לדבר - הייתי נחנקת".
באיזה שלב הבנת שמדובר בסכנת חיים?
"האמת שהייתי שואלת את אמא שלי אם אני עומדת למות, והיא הייתה עונה שלא, אבל לשתינו היה ברור שזה מאוד קרוב לזה. הכחשנו את סכנת המוות, אבל כל הזמן האנשים מסביבנו היו מפחדים לקחת עליי אחריות ולטפל בי - רק אמרו לנו כל הזמן שצריך לאשפז אותי להשגחה בבית חולים". בשלב מסוים, אלה קיבלה אבחנה חדשה למקרה שלה - 'OCD': "אובחנתי עם חרדות קשות ועם דכאון. לא הייתי אוכלת חטיף עם הידיים, לא הייתי אוכלת דברים שהם חלביים או ביצים, והיו לי רק מחשבות רעות בראש", אלה מתארת כעת. "היום, כשאני מטופלת תחת אבחנה של 'או סי די' אני אוכלת עם הידיים, אוכלת ממזלג של מסעדה ואפילו חזרתי לאכול גבינות וביצים.
פשוט לא לקחתי את הכדורים שמתאימים לי, אבל גילינו את זה רק אחרי שעשיתי בדיקה גנטית לגילוי הכדורים שמתאימים לי - זה היה משנה חיים", היא מצהירה בחיוך.
ומאותו רגע - החיים מתאפסים
אלה מספרת כי ברגע ששינתה את הכדורים והחלה לקבל טיפול פסיכולוגי, הכל התחיל להשתפר בהדרגה. "מאוד פחדו לטפל בי בגלל סכנת החיים - פחדו להכנס לזה ולקחת אחריות. לדעתי, גם לא הייתה להם כל כך תקווה במצב שבו הייתי. אז בהתחלה הפסיכולוגית הייתה עומדת בפתח הדלת שלי, עד שהכנסתי אותה לחדר, ואז ירדנו לסלון. היום אני כבר נוסעת אליה לטיפולים", אלה אומרת בגאווה, "ולפני חודש פגשתי את הפסיכיאטרית שלי לראשונה".
השינוי היה נפשי - אבל גם פיזי
"אחרי שלא חפפתי את השיער שלי קרוב לשנה, הייתי צריכה להוריד ולגלח אותו. היה לי המון חוסרים ועד היום אני סובלת מחוסרים, למרות שעליתי כמעט 30 קילו בזכות שאמא שלי - שהייתה עושה רשימות של כל מה שאני מכניסה לפה, ומאכילה אותי. בשלב מסוים למדתי ללכת מחדש, הייתי על כיסא גלגלים, ועד היום אני לא יכולה ללכת עם נעליים שלא מחזיקות היטב את הרגל".
ומה מבחינתך הצעד הבא - מכל בחינה שהיא?
"החלום שלי היום זה לא לפחד מהפחד, ושהמצב שלי רק ישתפר ואצמח כל יום מחדש. מה שהביא להחלטה שלי לצאת מהמיטה ולחזור לחיים, זה העבודה שעשיתי. עבדתי על לחזור לחיים, נלחמתי על לעשות דברים שאנשים 'רגילים' עושים, מלהתקלח ועד לאכול בישיבה ולא בשכיבה. אני חושבת שהתהליך של השיקום לא יסתיים אף פעם, וכבר נשברתי המון פעמים - רוב הפעמים לא היה לי כוח לקום או להתמודד", היא מודה. "אבל כשהתחלתי לטפל בעצמי, קיבלתי את כל הכוחות ואת האמונה שהייתי צריכה כל כך. לכן, השלב הבא מבחינתי הוא לחיות כל רגע בחיים".
החלומות חזרו?
"היום אני כמעט 30 קילו יותר, מחייכת, נוסעת באוטו, טסה לחו"ל ולחופשות. אני מחפשת עבודה ומקווה להשלים בגרויות, כי לא למדתי בכל השנים האלה. בעצם אני לא מקווה - אני בטוחה", היא קובעת בחיוך. "אני מקווה לטוס לחו"ל ולחוות חוויות שלא חוויתי, לראות עולם ואנשים ולא לפחד משום דבר. אני מתכננת להתנדב לצבא ומקווה שאוכל לתת כוח והשראה לאנשים עם הסיפור שלי. אם הייתי יכולה לפנות לאנשים שחווים את אותם דברים כמוני, הייתי אומרת להם שגם אני חשבתי ש'גם זה יעבור' זאת קלישאה. אבל כשאתה מסכים לקבל עזרה, יש אור בקצה המנהרה. אל תוותרו על עצמכם", היא מסכמת.
