שבוע עידוד החיסונים העולמי: מביאים לאיכות חיים ולתוחלת חיים גבוהות יותר

קיימות שתי מערכות הגנה עיקריות בגוף האדם: הראשונה - מערכת הקרישה, שמהווה מחסום מכני למניעת דימום או לכניסת מזהמים זרים מחוץ לגוף, והשנייה - מערכת החיסון, שבכל פעם כשנכנס גוף זר לגופנו אחראית לדחייתו ולפירוקו.

שתי המערכות האלה התפתחו במקביל (קו־אבולוציה) לאורך מאות אלפי שנים מבחינה פילו־גנטית, ותרמו רבות להישרדות האדם על כדור הארץ. למרות מצבור ההגנה הזה של גוף האדם, שבאמצעותו הוא מגן על עצמו בתיווך המערכות האלה, עדיין קיימות פרצות רבות ביכולת ההגנה של הגוף מפולשים זרים, שיכולים לגרום לנזקים זמניים כגון דלקת ריאות ושפעת, ולעיתים למצבי חולי קשים שעלולים להסתיים אף במוות.

פולשים אלה יכולים להיות חיידקים, וירוסים, רעלנים מסוגים שונים, ואפילו "אויבים" מבפנים כגון תאים סרטניים. מערכות ההגנה - ובעיקר מערכת החיסון, שעוצמתה ואיכותה משתנות בין אדם לאדם - אין ביכולתן לבנות מערך הגנה חיסוני שיכול לעמוד בכל מחוללי המחלות האלו, המזהמים החיידקיים, הווירוסים והתאים הסרטניים.

בסופו של דבר, המחוללים האלה, ששורדים את מערך ההגנה החיסוני, עלולים לגרום נזק בלתי הפיך. ברוב המקרים מערכת החיסון שלנו יכולה להתמודד עם רוב המחוללים הזיהומיים, הרעלנים ואפילו התאים הסרטניים. במקביל, לאחר חשיפה למחולל והחלמה, מערכת החיסון משמרת בזיכרון של תאי החיסון (לימפוציטים) את המידע הזה במערך הגנטי של התאים, ובעת חשיפה חוזרת של הגוף למחולל מכל סוג - מערכת החיסון יכולה למנוע התפתחות של מחלה או גורמת למיתונה.

במקרים רבים המערכת החיסונית שלנו נכשלת בפיתוח הגנה הולמת נגד חיידקים, וירוסים, רעלנים או תאי סרטן. לכן, לאורך עשרות שנים המדענים עמלו קשות כדי לעזור לגוף האדם להתמודד עם הכישלון הזה. מכאן התפתחה תורת החיסונים (vaccination), שהצילה מיליוני בני אדם מסיבוכי המחלות השונות וממוות, ואף גרמה להיכחדותן של מחלות מסכנות חיים כמו אבעבועות שחורות ופוליו.

לאחרונה היינו עדים לחשיבותו של מדע החיסונים בהגנה על החיים שלנו - כמו בזמן מגפת הקורונה, שתעתעה בנו במשך שנתיים, ובסופו של דבר הובילה ליצירת חיסון מהונדס גנטית בפרק זמן קצר שתרם רבות לעצירת מכונת המוות הזו, אשר נגרמה בידי וירוס לא מוכר עד אז בשם קוביד־19.

חיסון יכול לפעול במנגנונים שונים, לדוגמה: החדרת נוגדנים שמופקים מדמו של אדם שחלה והחלים לגופו של החולה, ולאחר מכן הפקת הנוגדנים מדמו של המחלים ותרומתם לחולה פעיל. שיטה זו מכונה "חיסון פאסיבי", ואין לה כל קשר למערכת החיסונית של החולה במחלה. שיטה זו היתה בשימוש נרחב בעת מגפת הקורונה, וכן בבתי החולים, לטובת הצלת חיים של חולים שהוכשו בידי נחש ארסי, למשל, ושקיבלו סרום (נסיוב) שהופק מדמו של סוס שהוכש בידי נחש בעבר.

לעומת זאת, קיימת שיטת "החיסון האקטיבי", שבה הגוף נחשף לחיידק או לווירוס מומת או מוחלש (רוב החיסונים). המערכת החיסונית של האדם הבריא מפתחת נוגדנים נגד המחולל הזה, ומונעת את התפתחות המחלה אם נחשף הגוף לווירוס או לחיידק הספציפי. לעיתים מחדירים לגוף האדם הבריא חלק מהווירוס (החלק שלא גורם למחלה), והגוף מפתח נוגדנים נגד החלק הזה.

כך, בעת חשיפה לווירוס באופן מלא, הנוגדנים בדם גורמים לחיסול הווירוס ומונעים את התפתחות המחלה. דוגמה אחת להצלחה מדעית מסוג זה היא ההיכחדות העולמית הכמעט מוחלטת של דלקת הכבד הנגיפית מסוג B.

בשנים האחרונות מדענים רבים עמלים על פיתוח סוגים שונים של חיסון אקטיבי, שיהיה ביכולתו לפרק תאים סרטניים ללא צורך בשימוש בכימותרפיה ובתופעות הלוואי שלה. כבר ניתן למצוא הצלחות רבות בתחום, והיד עוד נטויה בכל הנוגע להמצאות נוספות בעתיד.

לסיכום: החיסונים מביאים לאיכות חיים טובה יותר ולתוחלת חיים ארוכה יותר, ולמעט מקרי קצה ספציפיים - איני רואה כל סיבה להימנע מהם.

הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית ומכון רקנאטי למחקר, ומתנדב בארגון "למענכם" בראשותו של חתן אות הנשיא הרב יוסי ערבליך