"אנחנו רוצים לעזור לאנשים שחוזרים מהמלחמה": התעניינות שיא של רופאים יהודים בעליה לארץ

בכנס MEDEX, יריד התעסוקה לאנשי מקצועות הבריאות שמעוניינים לעלות לישראל, שהתקיים בתחילת השבוע (ראשון) בניו ג'רזי, הוכרזה תכנית להעלאת כ-2,000 רופאים יהודים מרחבי העולם בחמשת השנים הקרובות. על רקע המלחמה, הכנס, ביוזמת ארגון "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה ומשרד הבריאות, הציג השנה כמות שיא של רופאים, רופאות ואנשי בריאות נוספים שמעוניינים בעליה לארץ. 

בני הזוג קסניה ושגיב אהרון הם רופאים שעובדים באחד מעשרת בתי החולים הטובים בעולם, קליבלנד קליניק באוהיו. אם הכל יתקדם כפי שהם רוצים, בעוד כשנה וחצי אפשר יהיה לפגוש אותם בבית החולים זיו בצפת.

קסניה היא רופאת אף אוזן גרון, עם התמחות נוספת באוזניים, ובן זוגה שגיב הוא רופא ילדים. לשניים שלושה ילדים (בת 11, בן 8 ובת שנתיים), והשבוע הם הגיעו לכנס MEDEX של ארגון נפש בנפש, בשיתוף משרד הקליטה ומשרד הבריאות. לכנס הגיעו ביום ראשון האחרון כ-450 רופאים ורופאות, אחים ואחיות, פסיכולוגים ואנשי מקצועות הבריאות שמעוניינים לעלות לישראל ולהשתלב במערכת הבריאות.

כל קופות החולים, ורבים מבתי החולים וגופי בריאות נוספים, הקימו דוכנים בכנס וביקשו לעניין את הרופאים והרופאות לבוא לעבוד אצלם. המתעניינים קיבלו סיכות ממותגות, עטים, ממתקים מהארץ, ובעיקר הזדמנות לשוחח עם בכירים בבתי החולים, כולל מנהלים, שהציגו למתעניינים בעליה אפילו סימולציות בנושא שכר.

לאור הצלחת הכנס בשנים קודמות, נחתם הסכם ראשון מסוגו בין ארגון "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה, משרד הבריאות והסוכנות היהודית בסיוע קרן מרכוס, להקמת תוכנית לאומית חדשה לעידוד העלאת רופאים מרחבי העולם. המהלך צפוי לתת מענה למצוקת כוח האדם במערכת הבריאות בישראל, שהולך ומחריף מדי שנה, ומטרתו להעלות ארצה כ-2,000 רופאים יהודים מרחבי העולם במהלך 5 השנים הקרובות.

כבר בסוף מרץ יתקיים בפריז כנס MEDEX דומה שמיועד לקהילות היהודיות בצרפת ובבלגיה, במטרה למקסם את הפוטנציאל בהבאת מספר הרופאים שישתלבו במשק הישראלי.

בני הזוג אהרון, שהגיעו יחד עם בתם הצעירה בעגלה, הגיעו לזה של בית החולים זיו בצפת. שבו הם מתעניינים במיוחד. "עשינו שם את הרוטציה שלנו בזמן לימודי רפואה בטכניון. חלק מהחברים שלנו מקליבלנד עזרו ותרמו כספים לבית החולים", מסביר שגיב את החיבור לביה"ח הצפוני הקטן. שגיב נולד בישראל, עזב עם הוריו כשהיה בן שנה וחצי וחזר לתוכנית לימודי רפואה בטכניון, שם הכיר את קסניה. מאז שסיימו ב-2011 הם גרים עם משפחתם בקליבלנד.

"יש לנו רק מדינה אחת. ישראל. ואין כמוה. זה הבית שלנו. חשבנו על זה כבר לפני שלוש שנים, לא רק כעת. יש לנו אהבה למדינה, הילדים הולכים לבית ספר ציוני שהבוגרים שלו עולים לישראל או עושים צבא בישראל. קליבלנד היא פרו ישראלית. וכל הזמן מדברים על עליה. גם אחותי והילדים שלה נמצאים בישראל ועלו כבר לפני חמש שנים", הוא משתף.

לעמיתים שלו בעבודה עדיין לא סיפר על התוכניות, ולדבריו, במשפחה הקרובה יש שתומכים בצעד ויש שפחות: "אבא שלי בוגר טכניון ועבד בעבר במשרד הביטחון. הוא יודע ממה לפחד. הוא אמר לי אל תעזוב, יש לך פה את החיים שלך ויש לך הכל. השאלה היא מה זה הכל? הנפש מרגישה שזה לא הבית פה".

ביריד פגשנו גם את אמי דייויס. היא רופאה עצמאית שמתמחה בטיפול פליאטיבי בחולים סופניים ועובדת בפרברי פילפדלפיה. לאחרונה חזרה מהתנדבות בישראל, בבית החולים הגריאטרי והשיקומי "הרצוג" בירושלים, לשם הגיעה לאחר 7 באוקטובר וכעת בוחנת אפשרות לעלות לארץ. "כמו כולם, ברגע שפתחתי את הנייד, שמעתי מה קורה וזה היה גרוע מהדמיונות הכי גרועים, וכמו הרבה אנשים אחרים חשבתי מה אני יכולה לעשות", היא מספרת.

"כשהערפל התפוגג שמתי את שמי ברשימות המתנדבים. אני לא נשואה ואין לי ילדים, אז במובן הזה זה יותר קל. מצד שני אני רופאה עצמאית, אז זה לא היה כל כך קל. אך מצאתי מי שישגיח על המטופלים שלי כשאני לא נמצאת". מתקופת ההתנדבות בישראל היא לא תשכח את תחושת העזרה ההדדית.

"התחושה שכולם מנסים לעזור אחד לשני זו תחושה שאף פעם לא הרגשתי בחיי. חשבתי עד אז שאני חיה בקהילה, אבל התחושה בישראל חזקה יותר. כולם בכל רגע באופן מעשי חשבו איך אפשר לעזור לאחר, כולל אנשים שהיו בעצמם בעומק של טרגדיות ואובדן, ודאגו ליקיריהם באופן שלא ניתן לתאר, ועדיין חשבו- איך נוכל לעזור לאחרים. זה משמעותי עבורי. אני עדין לא יודעת לגבי עליה אך זה הספיק לי כדי להבין שאני צריכה לבחון את האשפרות הזו".

דייויס היא דור שלישי לשואה וסבה ניצל ממחנה דכאו. "גדלתי כיהודיה וישראל היא חלק ממי שאני כאדם. אני בת למשפחה של שורדי שואה. בעיני חלק מלהיות יהודיה זה שיהיה מקום שאת יכולה ללכת אליו". לצערה, חוותה תגובות אנטישמיות מצד עמיתים שלה, כאשר סיפרה להם שהיא מגיעה להתנדב בישראל.

"אלו אנשים שאנחנו עובדים יחד לתת טיפול שווה ובריאות לכולם ומסייעים לקהילות, והתגובה שלהם היתה מאד מאכזבת. הייתי מלאת תקווה שהם יתמכו. התגובות שקיבלתי היו מאד רעות, ואחרי שיחה עם שלושה אנשים עם התגובה הזו הפסקתי להגיד לאנשים לאיזו מטרה אני נוסעת, ופשוט אמרתי שאני סוגרת זמנית את הקליניקה. זה היה מאד מאכזב ויותר אני לא עושה פרוייקטים משותפים עם העמיתים האלו".

בין באי הכנס מתרוצץ גם עדן בונדר בן השנתיים, בנם של יסמין, אחות מומחית, ואדם, רופא מומחה ברפואה דחופה. יסמין מספרת שסבה, סבתה, ובני הדודים גרים בישראל, והיא מעוניינת להצטרף אליהם. "אני מאמינה שאלוהים נותן לנו מיומנויות וכישורים. אני אחות, בעלי הוא רופא. חשוב לי להשפיע ולתת את כולי לישראל בדרכים שאני יכולה. אנחנו רוצים לתרום לקהילה, לעזור לאנשים שחוזרים מהמלחמה. ממש תיקון עולם", היא אומרת.

"יש לי אמא יהודיה וברור שהיא מודאגת. ההורים שלי ישראלים והם שמחים שאנחנו עושים את זה, הם רק רוצים שנהיה מודעים לאתגרים שבלהגיע לישראל בימים כאלו. אלו זמנים קשים לישראל אך אנו רוצים לתמוך בזמנים קשים. אני לא מפחדת. יש פחדים גם כשאת הולכת ברחוב בניו יורק- מה הבדל? לפחות בישראל יש לך קהילה שתומכת בך. כאשר קרה אסון בישראל מיליוני אנשים צעדו קדימה. זה לא משהו שרואים במקום אחר ולהיות חלק מזה זה הדבר המיוחד בלהיות יהודי וישראלי".

היא מספרת בעברית שיש לה זכרונות מביקוריה כילדה בישראל, ושהיא שמחה שבנה עדן יזכה לאותן חוויות. גם היא מתארת תקריות אנטישמיות מאז 7 באוקטובר: "למעשה, עזבתי את העבודה הקודמת שלי. הייתי פרופ' באוניברסיטה וחוויתי הרבה אנטישמיות מהסטודנטים. התחלתי להיות פעילה אחרי 7 באוקטובר ברשתות, פרסמתי קריאות להחזיר את התינוקות, הילדים הנשים והחטופים הביתה, ואז אנשים התחילו לתקוף אותי ולשלוח צלבי קרס. זה היה כל כך נורא עד שנאלצתי לעזוב את העבודה. חשתי לא בטוחה באוניברסיטה. זה היה נורא ואהבתי את העבודה שלי מאד, כך שהתחושה היא ממש של שברון לב".

בין באי הכנס, מסתובב עם כובע מצחייה צבאי שעליו מגן דוד ג'וש וינר (48), מומחה בכירורגיה אונקולוגית באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה ג'ורג'ה, נשוי ואב לארבעה ילדים. וינר, שחיוך צנוע על פניו, הגיע לא רק כדי להתחיל בתהליך של קבלת רישיון ישראלי לעיסוק ברפואה, אלא גם קיבל בכנס תעודת הוקרה ייחודית על התנדבותו כרופא צבאי שלחם בעזה.

במשך שלושה וחצי חודשים היה רופא של גדס"ר בחטיבה 5 ובהמשך הצטרף ליחידה הרב מימדית, ועוד קודם לכן התנדב בשדרות כרופא פינוי מטעם מד"א. הוא עלה לארץ כחייל בודד והתגייס ב-1994 לסיירת נח"ל. במהלך השירות הוא הכיר את אשתו, ולאחר השחרור הם הקימו את משפחתם בארצות הברית. "קיבלתי צו 8 בעבר. לא למלחמה הזו אלא ללבנון השניה וצוק איתן. אז הייתי באמצע לימודים והתמחות, ואם הייתי עוזב הייתי מפסיד שנה שלמה".

"אני ואשתי דיברנו בהמשך שאם יהיה משהו רציני אני חוזר. במוצאי שמחת תורה אשתי שאלה אותי 'מתי אתה הולך? אתה חייב ללכת, כל החיים דיברת על זה'. התחלתי להתקשר לכל מיני בתי חולים ולא רצו אותי, חשבתי להגיע בתור כירורג. התקשרתי לאנשים שהכרתי בהדסה ושיבא וכל מיני מקומות. אמרתי שבכל זאת אגיע. בהתחלה משרד הבריאות לא רצה. הגעתי לאיזה תת אלוף בצבא, שאמר שצריך רופאים, אבל שאני צריך להשיג לעצמי אישור".

בסופו של דבר אחד הארגונים היהודים סייע לו בהשגת אישור להתנדב בישראל כרופא. "הגעתי ב-25.10 והתחלתי לקבל טלפונים מהצבא. כל מיני יחידות מובחרות ניסו למשוך אותי ולא הצליחו כי משרד הבריאות לא רצה להעביר את הרישיון שלי. הייתי כשבועיים בשדרות כרופא פינוי של מד"א. בסוף הגדס"ר של חטיבה 5 משכו אותי בתור לוחם. בחודש וחצי ראשונים היינו בצפון, בבית חנון, בקסבה בשכונת הסביבון, ובפשיטות על ארז, ובהמשך בדרום חאן יונס. חזרתי עם היחידה הרב מימדית לעוד שבועיים וחצי בציר לוגיסטי במרכז הרצועה".

הוא נכח בין היתר באירוע הקשה שבו נהרגו 21 חיילים בפיצוץ בניינים קרוב לגבול הרצועה באזור כיסופים. "לצערי, שם אי אפשר היה לעזור הרבה כרופא", הוא אומר, ומשתף שהזכרונות המשמעותיים שלקח עמו מהלחימה הם של קבלת שבת בתוך רצועת עזה. "אני לא אשכח את ליל שישי הראשון שלי בבית חנון. ישבנו לקבלת שבת במפקדת החטיבה כשהרב אומר דבר תורה שמסביר לנו למה עלינו להמשיך להילחם, ומסביר למה אנחנו בעזה. זה חיבר עבורי הכל יחד. כולנו שם, מחילונים לדתיים, חשנו חיבור אחד לשני ולעם ישראל".

תהליך קבלת הרישיון לעסוק ברפואה בישראל עשוי לקחת כ-9 חודשים וכולל הליך של הכרה בהתמחות, אולפן ללימוד עברית ובמקרים רבים גם הסתכלות - עבודה תחת השגחה של איש מקצוע אחר. מטרת הכנס, שבו השתתפו אנשי משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית וגם נוטריונים שתרגמו מסמכים, היא להתחיל חלק מהתהליך עוד לפני העליה לארץ וקבלת האזרחות, ולקצר את לוחות הזמנים עבור המעוניינים.

זאב גרשינסקי, סמנכ"ל ארגון נפש בנפש, מציין שהשנה יש היענות שיא ליריד התעסוקה לרופאים: "משבעה באוקטובר אנו חווים גל של התעניינות בעליה. יש היום גידול של 90% בפותחים תיקי עליה. בשנה שעברה נרשמו לכנס הזה 109 רופאים, והיום 230 רופאים. זו הכפלה. שנה שעברה- 73 פתחו תיקי רישוי. היום אנחנו נסיים עם 120 תיקים".

"מטרת הכנס היא להפוך את הביקושים למימושים. לצד נושא הרישוי ובדיקת אפשרויות תעסוקה לאנשי המקצוע, יש כאן גם את הסוכנות היהודית שעושה ראיונות עליה, פתיחת מסמכים ודברים בירוקרטיים. נכון שמלחמה מפחידה אנשים ולא תמיד עולים על מטוסים, אך זה מייצר הזדמנות ורצון להתחבר לישראל. אם נצליח לחבר פסיכיאטרית ילדים שרוצה לעלות ולהגיע לעוטף ולטפל בילדים שם, אין למעלה מזה. וזו המהות של האירוע".

לדבריו, "השנה האירוע גדל מאד בזכות חתימה על הסכם עם משרדי העלייה והקליטה ומשרד הבריאות. משרדי הממשלה השקיעו 14 מיליון שקל בשנה תקציבית לא פשוטה. זה מראה על סדרי עדיפויות וזו הבעת אמון בנו והבנה כמה מערכת צריכה את זה".

הכותבת היתה אורחת של ארגון נפש בנפש בכנס MEDEX