ארבעה חודשים לאחר הפציעה הקשה שעבר, העדות העיקרית לפציעה של לוחם גולני נהוראי סולימאני (21) היא צלקת קטנה על לחיו הימנית, שעשויה להיראות כמו גומת חן. מקרוב רואים צלקת נוספת על צווארו מצד שמאל, אך שתיהן לא מעידות על עוצמת הדרמה של הפציעה מסכנת החיים שעבר ביום מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר.
סולימאני נפגע מירי מחבלים כשיצא עם חבריו מבסיס כיסופים כדי להגן על הקיבוץ הסמוך ממתקפת מחבלים. כדור נכנס דרך לחיו הימנית, עבר דרך הצד השמאלי של הגרון ויצא מצד שמאל של הצוואר, ובנס לא גרם לפגיעה קשה יותר או למוות.
כשירד ממסוק הפינוי במנחת בבילינסון, שאלו אותו מי הוא. נהוראי, שהיה אחרי יותר משש שעות של פציעה עם דימום קשה ופגיעה בגרון, לא יכול היה לדבר, אך סימן באצבעותיו את הספרות 5 ו־1: גדוד 51 של חטיבת גולני.
רגע לפני שחרור
השבת האחרונה בשירות הסדיר של סולימאני וחבריו היתה ב־7 באוקטובר. ארבעה ימים לאחר מכן הם היו אמורים לצאת לחופשת שחרור. "היו צחוקים ודאחקות של שבת אחרונה בבסיס, ולא היו לי משימות", הוא משחזר. בשבת בבוקר הוא התעורר מרעש פיצוצים. חברו בחמ"ל, גיא בזק ז"ל, עדכן אותו שיש ירי מחבלים. בהמשך הגיע דיווח על חדירת מחבלים ממפקד הפלוגה, שהיה על הגדר. "הדבר הראשון שחשבנו עליו היה להגן על האזרחים ועל קיבוץ כיסופים. בתוך שלוש דקות הייתי על וסט וציוד מלא".
הוא וחברו למסלול אימרי פרלמוטר חצו יחד את הגדר המפרידה בין הבסיס לקיבוץ, כדי לא להגיע דרך השער הראשי של הקיבוץ, שבו כבר היו מחבלים. "כבר בשלושת הבתים הראשונים נתקלנו בחוליה, ירינו ופגענו. אחרי שעה וחצי של לחימה, אני ואימרי מצאנו את עצמנו עם כוח של עשרה חיילים צעירים, ללא פיקוד בכיר. ראינו יותר מעשרה מחבלים שמתקרבים לאחד מהבתים, והחלטנו להסתער", הוא מתאר איך חתר למגע לצד שני חבריו.
"רום התקדם קדימה, הותקל וקרא לי ולאימרי לעזרה. אימרי דילג ראשון, ואני באתי לדלג מאחורי רכב, ואז שחררו עלי צרור. נפלתי על הרצפה והתחלתי לאבד דם. החברים נסוגו לכיווני. אני זוכר שהבנתי שאני בקרב של חיי וצריך לתת ספרינט לעץ הקרוב, אבל בגלל הפציעה מצאתי את עצמי נופל לאדמה".
לוחם צעיר בשם איוואן חסם בידו את הדימום מהצוואר של סולימאני. זמן קצר לאחר מכן הגיע למקום מפקד הפלוגה בנמ"ר ממוגן, והוא הוכנס לתוכו, אך עברו שעות רבות עד שאפשר היה להתפנות מהקיבוץ, שהפך לשדה קרב. כשש שעות לאחר הפציעה הוא פונה עם עוד שני פצועים והרוג.
במהלך הפינוי חבר לכוח הצבאי כוח מד"א, לאחר שהם אותרו באמצעות הטלפון הנייד של סולימאני. החבירה התבצעה בצומת אופקים, ומשם למסוק בשדה תימן. שם הפרמדיקים ביצעו חבישת לחץ לפצע שבצוואר, ואיוואן היה יכול לשחרר את אצבעותיו, שעד לאותו הזמן חסמו את הפצע המדמם של סולימאני, ולדברי הרופאים הצילו את חייו. בקרב על קיבוץ כיסופים נהרגו שמונה לוחמים מגדוד 51 של גולני, ונפצעו עוד שבעה.
"כמו הבן שלנו"
"זה אחד מהסיפורים היותר מרגשים, ומאוד מספק לראות אותו עכשיו", אומר פרופ' גדעון בכר, מנהל מערך אף־אוזן־גרון וכירורגיית ראש־צוואר בבילינסון, שהוקפץ בשבת ההיא כדי לנתח את סולימאני המדמם.
פרופ' בכר, בעצמו אב לחייל שישרת בעזה ובג'נין, אומר: "כל חייל שמגיע לפה הוא כמו הבן שלנו". עם הגעתו לבילינסון הוכנס סולימאני לבדיקת סי.טי ולחדר ניתוח. "ראינו קטסטרופה אמיתית. נזק קשה מאוד בפנים ובצוואר, עם הרס נרחב של רקמות. מבחוץ זה נראה לכאורה יציב".
"היו איזה 80 רופאים שהסתערו עלי בחדר הניתוח", משחזר סולימאני. "ד"ר משה יהודה היה היחיד שהרגיע אותי. הוא אמר לי שאני אהיה בסדר - ואני התעצבנתי עליו, כי הייתי בטוח שנפגעתי בעורק מכדור בצוואר ושאני הולך למות". עם הגעתו נזקק סולימאני לשמונה מנות דם, "כחצי מכמות הדם שבגוף", מסביר פרופ' בכר. "האתגר היה לזהות את מקור הדימום מכלי הדם הרבים שבצוואר. היה לו קרע עצום בצוואר וגם קרע משמעותי בפה ובלוע".
ניצחון אישי
בבילינסון מסבירים שאם הקליע היה פוגע באחד מכלי הדם הגדולים שבאזור הצוואר, מסלולו היה יכול לגרום לקרע במיתרי הקול, לפגיעה בדיבור, לקרע בעצבי הפנים, לשיתוק יד, לנזק מוחי ואף למותו של סולימאני.
"יש דברים מופלאים שנשגבים מבינתנו. נהוראי חזר שלם עם כל התפקודים", אומר פרופ' בכר. "הוא בחור צעיר, ואחרי שעבר לטיפול נמרץ - קרה הקסם והוא שב לעצמו. בלתי נתפס ההבדל בין היקף הפגיעה לתוצאה הסופית. יש דברים שלא תלויים בנו, צריך פה השגחה. זה סיפוק אדיר לראות אותו ככה".
הרופאים נפרדים ממנו בברכת "אל תבוא לפה יותר", ונהוראי משתף אותם בתוכניתו - לחזור למילואים כמה שיותר מהר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו