ועדת הבריאות של הכנסת התכנסה היום (שני) לדיון בנוגע למענה הטיפולי לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ב-7 באוקטובר. "יש לנו עשרות פניות ואין איך לטפל", אמרה ד"ר צביה זליגמן, מנהלת מרכז לוטם לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באיכילוב.
"אתם יודעים כמה אנשים התאבדו מאז 7 באוקטובר? אנשים רבים הם אובדניים בצורה בלתי רגילה. אנחנו יודעים שיש אובדנות רבה מאוד. אנחנו מטפלים במטופלי 'נובה' ששכבו שעות ושמעו את הפגיעות המיניות בעודם מתחברים ומנסים להציל את החיים שלהם. יש לנו 200 אנשים בהמתנה. זמן ההמתנה הוא שנתיים, אנשים שעברו פגיעות מיניות בילדות או במהלך השנים - השבי, האונס, האלימות, החודרנות, הכל צף", כך אמרה ד"ר זליגמן.
ח"כ יוליה מלינובסקי אמרה: "עד 7 באוקטובר הייתה סברה שאין תקיפה מינית על רקע לאומני וזה השתנה. מחבלי חמאס החיות עשו מה שעשו לא בגלל שהיו סוטי מין אלא בגלל שלתקוף אישה זה חלק מהמלחמה, חלק מהניצחון, וזה לזרות פחד ואימה על אומה שלמה. כך זה היה בהיסטוריה של האנושות. זה נושא כל כך רגיש וכאוב - אל תכחישו את זה. זו האמת ואנו חייבים לפרסם. אני מבקשת מכולם כן לפרסם פרטים שידועים למערכת הבריאות ולא להסתיר את זה. הדרך מתחילה מצעד ראשון. הטיפול בבעיה הוא קודם כל להודות שהיא קיימת. אם נדבר בשפה מכובסת, אם לא נאגד את זה לדבר מסודר - לא נוכל לטפל בגברים ובנשים".
ח"כ אפרת רייטן שיתפה: "פנתה אלי אמא לחטופה שחששה שבתה תחזור בהיריון. לצערנו היא חזרה כגופה. פשעי אלימות מינית כל כך חמורה כמו שחווינו כולנו כותבים מחדש את הספר איך מטפלים. מדובר כאן על פשע מלחמה. מי שעובר פגיעה מינית לא מדבר על זה במשך שנים. הביטוי 'מאמינה לך' - קודם כל צריך להאמין ולא להוכיח. עכשיו אנו, מדינת ישראל, צריכים לשכנע את מדינות העולם להאמין לנו. במתח הזה מול הפרלמנטים ואמצעי התקשורת אנחנו רוצים לספק להם את הנתונים כדי שיהיו איתנו ויאמינו לנו, לעומת זה שנשים צריכות שיאמינו להן. אנחנו צריכים את נשות המקצוע. מה אנו עושים? באיזה קו הסברתי ובינלאומי אנחנו נוקטות?".
טטיאנה קוטלורנקו, מומחית בינלאומית לנושא: "הקורבנות והשורדות אסור שיוקרבו למען סקרנות של המדיה. במיוחד אם המטרה היא להביא צדק לנפגעות ולנשים בישראל.
"צריך פרוטוקול לאומי להתמודדות עם טראומה מינית, שיבטיח באופן שיטתי גם את הטיפול ומבלי שזה יפגע באפשרות להביא צדק בבוא העת. צריך להבין את המצב של הנפגעות כיום. הן מתמודדות עם הכחשה והשתקה של מה שקרה להן. הן חוות לחץ, בושה, סטיגמה וסקרנות של החברה. רבות יבואו לקבל עזרה, ואז בסופו של דבר יוכלו לספק עדות ולספר מה קרה להן. צריך להגן על הפרטיות שלהן. צריך להתייחס אליהן כנפגעות של עינויים. זה תורם להכרה על ידי כך שישראל מראה שיש פרוטוקולים להתמודדות. זה לא כדי להוכיח לעולם אלא כדי לדאוג למי שצריך".