שאלות ציבוריות, אתיות ורפואיות קשות מאוד עולות מפרשת מותה של אנסטסיה סטרימילוב בת ה־18, הנחשפת כאן לראשונה.
לאחר שאושפזה בחדר המיון של ביה"ח רמב"ם בחיפה עקב כאבי בטן קשים מאוד, היא החליטה לעזוב את המקום, אולם הרופאים המתמחים לא התעקשו על הישארותה להמשך הטיפול ולא הזעיקו רופאים בכירים. כשהכאבים נמשכו היא אושפזה בביה"ח כרמל, שם התגלה נקב בקיבה, ולמחרת היום היא נפטרה בייסורים קשים.
על פי התביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד אלדד אוחיון, ב־1 בפברואר 2019 בשעות הערב התלוננה אנסטסיה בפני הוריה על כאבי בטן קשים. מלווה על ידי אמה, היא נלקחה באמבולנס לחדר המיון ברמב"ם, שם היא נבדקה ונלקחו ממנה דגימות דם. לאחר שעות, בעודה מתפתלת מכאבים והבטן שלה נפוחה וקשה, היא אמרה לאמה שלא מטפלים בה. היא החליטה לעזוב את חדר המיון, ואף חתמה על טופס מיוחד למקרים כאלה בפני שני הרופאים המתמחים שהיו במקום. שעות אחדות לאחר שחזרה לביתה היא סבלה מהתקף מחודש של הכאבים, הובהלה למרכז הרפואי כרמל - ונפטרה שם למחרת.
על עובדה אחת אין כמעט מחלוקת בטרגדיה שהביאה למותה של אנסטסיה - הרופאים המתמחים בחדר המיון סברו כי עליה להישאר ולהיבדק בגלל מצבה מסכן החיים. אולם היא פחדה מהבדיקות ומהטיפול, ועזבה ביוזמתה את חדר המיון יחד עם אמה. נשאלת השאלה מדוע הרופאים המתמחים לא הזעיקו בדחיפות את הרופאים הבכירים והמנוסים במצבים כאלה, את האחיות הבכירות, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והעובדים הסוציאליים ברמב"ם, כדי לנסות לשכנע את אנסטסיה להישאר באשפוז, לקבל טיפול חיוני ודחוף, ובכך להציל את חייה.
כמו כן, נשאלת השאלה אם עובדת היותה של אנסטסיה מטופלת נפש השפיעה על כך שלמעשה הרופאים ויתרו על הניסיונות המתחייבים בחוק ובאתיקה לתת לה טיפול ולהציל אותה.
שאלות אלה ונוספות עולות כעת בתביעת רשלנות רפואית יוצאת דופן שמתנהלת נגד ביה"ח רמב"ם, שהוא בית החולים המרכזי בצפון הארץ, נגד משרד הבריאות, נגד שני הרופאים המתמחים המעורבים בפרשה, וגם נגד ד"ר עבד אל־עזיז דראושה, שניהל אז את חדר המיון ברמב"ם. התביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי מרכז בלוד על ידי אלכסנדר ומרינה סטרימילוב, הוריה של אנסטסיה ז"ל, שהיתה בתם היחידה.
"למנוע את שחרורה"
כתב התביעה מתבסס על חוות דעתו של פרופ' יעקב אסף, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בביה"ח הדסה עין כרם ומבכירי רופאי המיון בישראל. פרופ' אסף טוען, "יש מצבי קיצון שבהם לא ניתן להישען על רצונו והסכמתו של החולה, ויש לעשות הכל כדי להציל את חייו. את המצב של אנסטסיה בחדר המיון היה מקום לסווג כמצב חירום רפואי, והרופא המתמחה עצמו הגדיר את המצב כמסכן חיים.
"הקושי באינטראקציה עם החולה לא פוטר את הרופא, וחובתו להתמודד עם מצב זה. זאת בעיקר כשמדובר במטופלת עם רקע פסיכיאטרי. היה צריך לערב רופא בכיר, שתפקידו היה לעשות ככל הניתן כדי למנוע את שחרורה. מצב זה חייב מעורבות של פסיכיאטר להערכת שיקול דעתה וכדי לתרום לשכנועה, ואם ניסיונות השכנוע עלו בתוהו היה צריך לטפל בה נגד רצונה, בהסתמך על חתימה של שלושה רופאים, לפי חוק זכויות החולה".
בכתב ההגנה, הנתבעים - ביה"ח רמב"ם, משרד הבריאות והרופאים - דוחים את כל הטענות נגדם ומפנים את האצבע המאשימה רק למטופלת עצמה. הם כותבים כי "מי שגרם לכך שהיא לא קיבלה טיפול היתה המנוחה בעצמה, שחתמה על סירוב לקבל טיפול רפואי לאחר שהוסבר לה בנוכחות אמה כי היא בסכנת חיים. לכן יש להטיל עליה רשלנות תורמת של 100%".
כתב ההגנה מסתמך על חוות דעתו של פרופ' פיני הלפרין, שניהל את המערך לרפואה דחופה בביה"ח איכילוב בתל אביב ואף הוא נחשב לאחד הרופאים הבכירים בישראל בתחום זה. הלפרין כתב כי "רופאי חדר המיון ביקשו להמשיך ולברר את מצבה, ואף הבהירו לה שעליה להישאר, כי אחרת היא מעמידה את עצמה בסכנת חיים. חרף זאת, המנוחה סירבה להיבדק וביקשה להשתחרר בניגוד להמלצה הרפואית ובכך למעשה חרצה את גורלה, ואין להפנות את ההאשמות לרופאי המיון".
"ללמוד מהטרגדיה"
מרינה, אמה של אנסטסיה, אמרה ל"ישראל היום": "הרופא המתמחה בחדר המיון ברמב"ם לא הסביר לי לבתי שהיא היתה בסכנת חיים. הוא גם בכלל לא ניסה לשכנע אותה להיבדק ולקבל טיפול, והוא לא קרא לאף רופא בכיר כדי שינסה להשתמש בניסיון שלו במקרים כאלה, וכך להציל את בתי. התלונה שלי היא בסיסית, כי הפחד לקבל טיפול והחשש מכאבים קשים בבדיקה עצמה אינם יוצאי דופן. אבל הרופאים המתמחים ויתרו עליה לחלוטין מייד לאחר שהבינו שהיא היתה קודם בטיפולים פסיכיאטריים ברמב"ם, וכך איבדתי את בתי היחידה והאהובה. אני מקווה שלפחות עכשיו במשרד הבריאות ילמדו מהטרגדיה שלנו למקרים הבאים".
מביה"ח רמב"ם נמסר בתגובה: "התביעה נידונה כעת בערכאות משפטיות, ולכן, ומפאת צנעת הפרט, לא ניתן להתייחס לכל פרטיה. בית החולים משתתף בצערה של המשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו