מספר המעשנים בישראל ממשיך לעלות? כדאי לשנות תקליט

הבשורות הטובות הן שבמדינות רבות בעולם מספר המעשנים נמצא במגמת ירידה. הרעות הן שבישראל המגמה הפוכה. נזקי העישון הוא אחד הנושאים הבודדים עליו קיים גם קונצנזוס רפואי וגם ציבורי. אז למה מעשנים פשוט לא מפסיקים? - כי זה לא פשוט. במהלך השנים, נפגשתי עם אלפי מטופלים שהגיעו אליי כתוצאה מנזקי עישון. לא משנה עד כמה הפצרתי בהם, או הפחדתי אותם - רבים מהם לא הפסיקו. רובם המכריע של המעשנים מודעים לנזקים, ובמקביל לא רוצים לשמוע הטפות מוסר.

אולי בגלל זה אנו נכשלים בהתמודדות עם התופעה. וזה לא שלא מנסים; במשך יותר מעשור מדינת ישראל מנסה להילחם במגפת העישון באינספור אמצעים: קמפיינים להסברה או הפחדה, אריזות אחידות ואזהרות בריאות, איסור עישון במקומות ציבוריים, איסור פרסום ועוד. סביר היה להניח שכל הצעדים האלו הועילו במשהו.

אז האם אחוז המעשנים ירד? התשובה היא: לא. הוא עלה. אם מסתכלים על דו"ח העישון השנתי של משרד הבריאות, כ-20% מהאוכלוסייה מעשנת. נתון זה לא משתנה כבר 10 שנים ברציפות: סטגנציה. שיעור המעשנים עולה בהתאמה לגידול באוכלוסייה. מקורות מקצועיים מעריכים שהמספר אף גבוה יותר ומתקרב ל-27 אחוזים. לא משנה למי נאמין, המשמעות היא שמעל שני מיליון ישראלים מעשנים. על פניו, נראה כי כשלנו כשלון חרוץ.

השאלה היא מה אפשר לעשות? התשובה: ללמוד ממדינות אחרות שהצליחו.

בבריטניה למשל, שיעור המעשנים ירד לכ-13% כשהיעד הוא הפחתתו ל-5%. כיצד? באמצעות רגולציה מחמירה ואיסור מכירה לקטינים, מניעה ותמיכה בהפסקת עישון תוך מתן אלטרנטיבה - הנגשת חלופות, שעל פי רשויות הבריאות מסייעות לכ-20 אלף איש בשנה להפסיק לעשן סיגריות, ללא ראיות להגברת היקף העישון בקרב צעירים. ישנה אפילו תוכנית למרשם רופא שינגיש חלופות כמוצר טיפולי לקהילות מוחלשות או חסרות אמצעים.

גם בניו זילנד, הציבה הממשלה יעד להפחתת כמות מעשני הסיגריות ל-5% עד 2025 על ידי מדיניות דומה לזו של בריטניה, לרבות אתר רשמי ומסע פרסום בשיתוף ארגוני בריאות, המעודדים מעבר מעשנים בגירים לחלופות המוגדרות כמופחתות סיכון.

ביפן, אסרו בצורה גורפת על עישון במקומות ציבוריים, בעוד הם כן מאפשרים בחלקם שימוש בחלופות. התוצאה היא שמתוך 50% גברים מעשנים, 22% מהם עברו לחלופות. גם כאן לא תועדה תוספת של מעשנים חדשים לרבות צעירים ובני-נוער, להיפך, הדבר לא השפיע על הגדלת הצריכה. דוגמה נוספת היא הפיליפינים, שאישרה לאחרונה חקיקה להפחתת שיעור המעשנים המנגישה חלופות, אך מגדירה כללים נוקשים שיבטיחו שלא יגיעו לקטינים ולא-מעשנים. גם בארה"ב מקדם ה-FDA מדיניות מבדלת, התומכת בחלופות למעשנים, תוך הגנה על צעירים ובני נוער. מדינות רבות נוספות בוחנות דרכים דומות להתמודדות עם הנושא.

סוד ההצלחה של מדינות אלו הוא שהרשויות בחנו את המידע המדעי המצטבר, והתאימו מדיניות. חלקן גם נקטו גישה זהירה ומאוזנת ויזמו מחקרים עצמאיים. בישראל, לצערי, הנושא לא נמצא בראש סדר העדיפויות המקצועי. בנוסף, הן מתייחסות למוצרי עישון על פי רמת הסיכון הפוטנציאלי שלהם - ולא על פי הנחת היסוד שכולם מזיקים באותה מידה, אגב - מדיניות הזהה לתחומי הרכב המזהם, או מזון ומשקאות לא בריאים. בישראל אין בידול כזה. הן תומכות באלו שבוחרים בחלופות במקום המשך עישון ומגדירות תקני בטיחות ומכירה עבורן, בשילוב אכיפה מחמירה ומניעת מכירה לקטינים. אנחנו לא שם עדיין.

האיזון הזה בר השגה. אין ספק שהדבר הנכון הוא להפסיק לעשן - אך אסור לשכוח כי עישון היא תופעה חברתית - אי אפשר להתמודד איתה רק באמצעות איסורים. מה שקרה בישראל בשנים האחרונות עם קנאביס רפואי - מוכיח את זה. כשמספקים למעשנים אלטרנטיבות - רואים תוצאות. אנחנו חייבים לשנות את התקליט. לחקור ולבחון את הנושא בצורה רצינית, ללמוד מאחרים, ולהתאים את המדיניות הציבורית כנדרש. רק כך נצליח איפה שנכשלנו עד כה.

ד"ר גביש הוא יו"ר החברה הישראלית לטרשת עורקים ורופא במערך הלב של המרכז הרפואי שערי צדק