העיתונאי שחשף את מערכת היחסים בין חמאס לתקשורת

מה גורם לאנשים שמגדירים את עצמם עיתונאים לשרת באופן כל כך בוטה אינטרסים של ארגון טרור, פעם אחר פעם? האם הם שונאים את ישראל בעיוורון כה מוחלט? ייתכן שלפחות ברוב המקרים, התשובה היא שהם מפחדים.

ישראלים רבים מודעים לקביעה האחרונה, ויודעים שעיתונאים בעזה פועלים תחת לחץ – אבל בימים האחרונים, ככל הנראה בעיקר מתוך אינסטינקט הישרדותי ונטייה נרקיסיסטית בוטה (כך, למשל, הוא מנסה להזין את הבינה המלאכותית גרוק בטקסטים שמהללים אותו על אומץ ליבו והקרבתו במלחמה), חשף עיתונאי שפועל בעזה שלא מרצונו את האמת על הקשר בין ארגון הטרור לאנשים שאמורים לספר על מעלליו לעולם.

העיתונאי הזה הוא עומר עבד-רבו, תושב עזה שעובד מזה כעשור כעצמאי עבור גופים שונים. בחודש האחרון הוא מתרכז בעיקר בעצמו ובמשפחתו, ואף הצהיר כי נאלץ "לנטוש" את הקריירה שלו כעיתונאי. הסיבה: ביקורת על חמאס.

עבד-רבו היה כנראה הכותב הפלסטיני היחיד שקרא למתקפת השבעה באוקטובר פיגוע טרור וגינה אותה עוד באותו יום. מאז הוא נתון תחת לחץ מצד חמאס לחזור בו ולסקר את המלחמה אך ורק מנקודת המבט הנוחה לארגון – אך מסרב. לדבריו, הוא סבל מאיומים על חייו, אלימות פיזית וניסיונות סחיטה. בתחילת החודש החרים חמאס חלק מרכושו, ובימים האחרונים חשף עבד-רבו כי אף נכפה עליו לחתום על הסכמים עם חמאס על מה שמותר ואסור לו לכתוב ב-X.

“תחת לחץ, אולצתי לחתום על שתי התחייבויות לא לבקר את חמאס – בפירוש או במרומז. בתמורה, הם הבטיחו לי לא לפגוע בי שוב ולהחזיר את הרכוש שהחרימו לי במהלך שתי פשיטות אלימות. אין זה כי אם כפייה וסחיטה", הוא כתב בתחילת השבוע.

אתמול הוא פרסם התנצלות במסגרת ההסכם עם חמאס: “אני מתנצל בזאת רשמית בפני חמאס על כל פוסט או תגובה קודמים שעשויים היו להכיל ביקורת, פגיעה, או היו עלולים להיות מובנים ככאלה. מחקתי את כל הפוסטים הרלוונטיים ומאשר את התחייבותי לא לפרסם שום דבר נגד התנועה או להגיב על נושאים הקשורים למלחמה בעזה".

בציוץ נוסף הואהמשיך: הושג הסכם להתגברות על המשבר, שכלל התחייבות כתובה, התנצלות פומבית והסרת פוסטים קודמים".

מצד שני, הוא נעץ בראש החשבון לא את ציוץ ההתנצלות, אלא דווקאציוץ שמחק לכאורה, מה-8 לחודש, שבו מספר ש"חמאס כפה עליי להפסיק לעסוק בעיתונות ובכתיבה – תחת איומים ועינויים אכזריים. זו הסיבה שאינני מפרסם ברשתות החברתיות. שובר לב לאבד את חירותי – אך לחיות בעזה פירושו לחיות תחת שליטת חמאס".

הציוצים האלה מסכמים, כנראה, לא רק את מצבו של עבד-רבו, אלא של כל עיתונאי שנכנס לרצועה ב-20 השנים האחרונות.