הימים שלפני יום כיפור שנואים עלי אפילו יותר מהיום עצמו. זו התקופה היחידה בשנה שאני מרגישה לא שייכת לפה. הכול התחיל לפני 20 שנה, כשאחי הקטן יצא עם האופניים לרחובות הלבנים - ולא חזר כשהיה.
את הבכי שמענו כבר מעברה השני של הדלת, אמא רצה לראות מה קרה, ומצאה את האפרוח הקטן והטהור הזה, עוד לא בן עשר, שותת דם ועם סימנים כחולים וחתכים בכל הפנים. מעולף מבכי, מפוחד, וכדי שלא יפלו לו השיניים - מחזיק את הפה עם היד.
הוא חטף מכות רצח מקבוצת נערים, רק משום שנסע ביום כיפור על אופניים. "בשם השם", הם היכו אותו עם בקבוק זכוכית בפנים עד שנפל מהרגליים. לא אשכח איך הביט בנו המום ופגוע, לא אשכח את החולצה הלבנה מוכתמת דם. אני רותחת כאילו זה קרה אתמול וכל שנה מחדש מדמיינת מה הייתי עושה להם לו הייתי תופסת אותם.
לכל הטורים של מעיין אדם
מאז, הרחובות הלבנים ביום כיפור נראים לי כמו מפגן צביעות שמעורר בי סלידה, כי בין האנשים שמגיעים ליום הזה בכנות וברצינות מסתובבים גם אותם אנשים שהכניסו למישהו אגרוף בויכוח על חניה. או אותם אנשים ששדדו קשישה, שדפקו כסא בראש למישהו בבריכה, שבעטו בחתול, שירקו על חייל או על נערה.
כשהגעתי לתיכון, המחנכת לקחה אותנו ל"תשליך" בים. היא הסבירה שהאבנים הן החטאים שלנו - ואם נזרוק אותן למים ניפטר מהם לעולם. ווע ווע, איך עלה לי. יצאתי עליה מול כל הכיתה. איזה מן חינוך זה, לחמוק מאחריות, לחשוב שאפשר פשוט להעלים את כל מה שעשית רע?! יש לה מחיר, לחרטה.
ופליז אל תתפלפלו לי עכשיו על ההבדל שבין אדם וחברו לבין זה שבין אדם למקום - זו אותה השיטה, לשים פס כל השנה, כי יש בסוף נקודת יציאה.
וזה בדיוק מה שמטריף אותי ביום הזה, הקלות הבלתי נסבלת שבה חלקנו חשים שהם פטורים מאשמה. העבריינים האלה שעולים על שרוואל וכיפה לבנה, צדיקים דמיקולו, שחוזרים למחרת להתנהג כמו אשפה.
את הילדים שלי אלמד שאי אפשר להשליך חטאים לים, בגדים לבנים לא ינקו את הדם, יום אחד לא מכפר על מה שעשינו פה בשנה החולפת וגם צום לא יהפוך חלאות לצדיקים - לא לזה התכוון אלוהים.
אסביר להם שלהיות אנשים טובים זו עבודה סזיפית קשה, שסוף מעשה במחשבה תחילה, שהדברים שעשו אף פעם לא נמחקים, אבל הם יכולים להשתפר לפעם הבאה. אבהיר להם שסליחה ומחילה הם לא תאריכים בלוח השנה העברי, אלא אורח חיים יום יומי, שחילול קודש זה לא לרכוב על אופניים בכיפור, אלה להכות ילד תמים.
אני אבהיר להם שהחבורה שהיכתה את אחי, בדיוק כמו אלו שזורקים אבנים על רכבים, הם הכל חוץ משליחיו של אלוהים. אני אחנך אותם לאהוב את היהדות ולהאמין בה בכל ליבם. אני אשבע להם שלהיות יהודי - זה להיות קודם כל בן אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
