בגלל הפלונטר הפוליטי: שנתו הראשונה של כוכבי כרמטכ"ל הייתה "אבודה"

בעוד חודש ויומיים, ב־15 בינואר, יסגור אביב כוכבי שנה ראשונה כרמטכ"ל. המוסכמה הצה"לית אומרת שמה שרמטכ"ל לא עושה בשנתו הראשונה בתפקיד הוא כבר לא יעשה בהמשך, ולכוכבי היו לגביה אינסוף תוכניות.

אבל המציאות הפוליטית הישראלית הפכה את השנה הזאת לכמעט אבודה. למעט הציר המבצעי, שמנהל חיים משלו משום שהמציאות המזרח־תיכונית לא תמיד מתחשבת באינטרסים הקשים לפענוח של הפוליטיקאים הישראלים, כמעט כל היתר נתקע. מהר עצום של כוונות לשינויים והתאמות, חלקם קריטיים ודחופים לביצוע, נותרה גבעה צנועה של מעשים. היתר נשאר על הנייר.

כוכבי לא יודה בכך, אבל הוא כועס. ולא רק הוא: אין גורם ביטחוני בכיר, בשירות פעיל או במילואים, שלא חושב שמה שקורה בזירה הפוליטית הוא משהו שבין שערורייה לטירוף. סביר שדברים דומים יישמעו גם בכל מערכת ציבורית אחרת, אך כמאמר הקלישאה שתבע שאול מופז בימי הקיצוץ בתקציב באינתיפאדה השנייה - החיים קודמים לאיכות החיים, והנזק שנגרם לצבא ולביטחון, כך אותם בכירים, הוא חוסר אחריות משווע.

בהיעדר ממשלה אין תקציב. ובהיעדר תקציב אין תוכנית עבודה. כלומר יש, אבל תוכנית שבמקרה הטוב אפשר לשרוד איתה, בוודאי לא להצעיד איתה קדימה את צה"ל. לכוכבי היה כאמור הר של תוכניות: מהצטיידות ורכש, דרך שינויים מבניים ועד להתאמות לרוח התקופה ואופי החברה. את הכל הוא תכנן בקפידה, כדרכו, ולאחר שטחן את צמרת צה"ל בסדנאות חשיבה וקבוצות עבודה, הוא גם ארז את הדברים בתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שהיתה עתידה לצאת לדרך בשנה הבאה.

אלא שכמו שהדברים נראים כרגע, במקום תנופה זקוק הצבא לתרופה. גם אם שמים בצד את הסכנה המתמדת שבניהול של משבר ביטחוני משמעותי במציאות פוליטית שברירית כל כך, משלם הביטחון מחיר כבד על הכאוס הפוליטי. דוגמה: לפני שבועיים נשרף מסוק יסעור, במהלך אימון של יחידת שלדג. המסוקים האלה - סוסי עבודה ותיקי ושבעי קרבות - היו אמורים להיות מוחלפים מתישהו בשנים הקרובות, באיחור ניכר, בתמהיל של מסוקי V-22 וצ'ינוק. חיל האוויר סיכם זאת כבר לפני יותר משנה, אך בהיעדר ממשלה מתפקדת ותוכנית עבודה מסודרת הכל תקוע. אין החלטה, אין הזמנה, אין ייצור ובעתיד הנראה לעין גם לא תהיה אספקה.

הדברים נכונים גם לגבי שורה של פרויקטים אחרים. ממתדלקים ועד אמל"ח לצבא היבשה. לו הרמטכ"ל היה ציני, הוא היה מפרסם את הפרטים המלאים לציבור, ומודיע ל־120 חברי הכנסת שהם שותפים מראש לכשלי המלחמה הבאה. זה לא יקרה, וממילא גם ספק אם זה היה עוזר: לפוליטיקאי הישראלי הממוצע יש שריון עבה משל טנק מרכבה.

אין מלחמות שמחות

בשנה הבאה תסתיים התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שגובשה בראשית הקדנציה של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, והתאפשרה בזכות סיכום ג'נטלמני בין צמד ה"משה" - שרי האוצר והביטחון כחלון ויעלון. בתמצית, התחייב האוצר לתקציב קבוע שלא יקוצץ. צה"ל הבטיח בתמורה שלא לבקש תוספות תקציב.

איזנקוט עמד בסיכומים. למרות לחצים מבפנים, נמנע צה"ל בתקופתו מלבקש עוד. גם האוצר עמד בסיכום כמעט במלואו: למעט קיצוצים רוחביים במשרדי הממשלה, שהושתו בחלקם גם על תקציב הביטחון, הוא אפשר לצה"ל יציבות תקציבית שהיתה חיונית לתכנון ולהתנהלות רב־שנתית.

אלא שבהיעדר ממשלה, אין תוכנית חדשה. גרוע מכך, גם תר"ש "גדעון" תוציא את שנתה האחרונה בייסורים. מ־1 בינואר יתנהל צה"ל בתקציב של 1/12 מתקציב 2019. זה אומר שהוא לא יוכל לבצע התקשרויות ארוכות טווח. הכל יקרה מעכשיו לעכשיו, חודש בחודשו, מהיד לפה. למערכת שזקוקה ליציבות זאת תהיה קטסטרופה.

וזה עוד לא הכל. מאחורי הקלעים החלו הוויכוחים בין משרדי האוצר והביטחון האם ה־1/12 נגזר מהתקציב המקורי, או מזה שנקבע לאחר הקיצוץ הרוחבי. לא כסף גדול, אך במצב שבו צה"ל מקצץ החודש כמה אימוני גדודים ומצמצם בזימון של חיילי מילואים, כל שקל נחשב.

וכאשר מעבר לפינה יש חרב מתהפכת בדמות דרישה גלויה של האוצר לקיצוץ נרחב בביטחון על מנת לסגור את הגירעון התקציבי, המצוקה במטכ"ל גוברת למרות התחייבות של ראש הממשלה לתוספת תקציב שנתית של 4 מיליארד שקלים, שאינה מעוגנת בדבר ועל רקע המצב הפוליטי והתקציבי גם ספק אם תתממש.

כאשר תר"ש "גדעון" תוכננה, המצב הגיאו־אסטרטגי היה שונה. המזרח התיכון היה נתון במלחמות אזרחים פנימיות ואיראן הוגבלה תחת הסכם הגרעין. אלא שהמציאות השתנתה, ולא לטובה. הסבירות להסלמה בצפון ומעבר לו עלתה משמעותית. מי שרוצה לנצח בה חייב ארבעה מרכיבי יסוד: תוכניות טובות, חיילים מאומנים, אמצעי לחימה ומלאים, ויכולת לקבל החלטות נכונות ובזמן. צה"ל אחראי בלעדית לסעיף הראשון, אבל תלוי לגמרי בדרג שמעליו בשלושת הסעיפים הנותרים.

אימונים ב־2019 יקרים בהרבה מבעבר. גם אמצעי לחימה. כל פצצה של חיל האוויר, כל מיירט של כיפת ברזל, עולים הון. המערכה שבין המלחמות שניהל צה"ל בשנים האחרונות (בעיקר בצפון) נתנה לישראל שקט, אבל היא גם עלתה כסף. "אין מלחמות שמחות" שר פעם יגאל בשן, שהשבוע מלאה שנה למותו, וגם אין מלחמות זולות. הן מסובכות יותר מבעבר, ויקרות הרבה יותר.

עמוד השדרה של צה"ל

ולא רק מלחמות. טועה האוצר בכוונתו להוביל קיצוץ נוסף בשכר אנשי הקבע. הטבלאות מוכיחות שלמרות התדמית של קצינים שבעים שנוגסים בחזירות בעוגה, אנשי הקבע נמצאים בתחתית סולם השכר הציבורי. מתחת לשוטרים וסוהרים, ורחוק שנות אור מאנשי השב"כ והמוסד. זה נכון בעיקר במפקדות: מחוקרי מודיעין ועד לנגדי רכב ותחזוקה. שם, ולא בצבא הלוחם, נמצא עמוד השדרה של צה"ל. פגיעה נוספת בו עלולה לגרום לנכות תמידית. גם כך הנזק שנגרם כבד. בחלק מהמערכים מתקשה הצבא לאייש תפקידים. סגנים ממלאים תפקיד של סרן, ולפעמים של רב־סרן. נגדים ממלאים שני תפקידים במקביל, ולפעמים שלושה. אנשים רוצים יציבות, ותחת מודל הקבע החדש והמציאות התקציבית המעורפלת מתקשה צה"ל לספק להם את זה. התוצאה היא פגיעה באיכות, ובמשתמע במוכנות. 

במצב הדברים הזה יש לכוכבי שתי אפשרויות: להתנהל בג'נטלמניות או לצאת לקרב. בינתיים הוא בוחר בראשונה. לא בטוח שהוא צודק. הנזק שנגרם לביטחון הוא כבר הרבה מעבר למורשת שלו כרמטכ"ל. האחריות שלו מחייבת להציג את הדברים לממשלה, ובאין ממשלה שמסוגלת לתפקד - לציבור. בדיוק כפי שעשו השבוע מנהלי בתי חולים, ובשבוע שעבר מנהלי בתי ספר. לא כדי לכסות את הישבן ולהסיר אחריות, אלא להפך: מתוך כוונה למלא את תפקידו כמגן ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו