בגיל 11 הפכתי נכה. מצאתי את עצמי כילדה־נערה בתחילת גיל ההתבגרות מתמודדת עם שיקום, עם מאבק על העצמאות שלי בדברים שהיו עד אז בסיסיים, כמו להתלבש לבד. סבלתי מדימוי גוף שלילי ומהערכה עצמית נמוכה, ולקח זמן רב עד שיכולתי להעיד על עצמי כי אני שלמה עם מי שאני ולהרגיש שווה מבפנים.
השיעור שלי בחיים ומה שלמדתי הוא שאמנם יש נכות שלעיתים מגבילה אותי, אך מעבר לכך אסור לי לתת לאף אחד בסביבה החיצונית שלי, ובעיקר לשום פחד או קול בתוכי - להגביל אותי. אני זו שבוחרת לעצמי מי אני רוצה להיות, אני יוצרת לעצמי את הפריבילגיה ואת המקום שבהם אוכל ליצור הזדמנויות למימוש עצמי ולהקיף את עצמי בטוב. כי מגיע לי טוב, כי אני שווה לא פחות מאף אחד אחר. שלא יהיה ספק - לכל אחת מאיתנו מגיע להיות במקום טוב, מקום שבו אנו חזקות ובטוחות.
"ניצלת את עמדת הכוח שלך כדי לעשות מניפולציות ולהתעלל", סיפרה ב־2017 המתעמלת האולימפית ג'יימי דנצ'ר, זוכת מדליית הארד באולימפיאדת סידני, על דוכן העדים במשפטו של רופא איגוד האתלטיקה האמריקני לארי נסאר, שנאשם בהתעללות, בהטרדות מיניות ובפדופיליה במאות מתעמלות צעירות (דנצ'ר היתה אחת מבין 156 בנות שהעידו באומץ במשפטו), "ידעת שאני חסרת כוח, אבל אני כאן עם כל הנשים האחרות - לא קורבנות, אלא ניצולות - כדי לומר לך פנים מול פנים שימי המניפולציות שלך תמו. יש לנו קול כעת, הכוח בידינו. אין לך כוח עלי יותר".
לצערי, גם עולם הספורט אינו חף ממקרים נוראים שכאלו. כספורטאית פראלימפית תחרותית כבר יותר מ־15 שנה, החשיפה של הפרשה הזו זיעזעה אותי עמוקות. איך יכול להיות שראשי איגוד האתלטיקה האמריקני, המאמנים ואפילו הבולשת ידעו - ולא עשו דבר לסייע לאותן ספורטאיות, שהן בסך הכל, למקרה שמישהו שכח, נערות? כיצד ייתכן שכל אחת מהבנות האלה נשארה כל כך לבד, כל כך הרבה זמן, להתמודד עם ההתעללות הנוראה, בזמן שחברותיה לנבחרת ייתכן וחוו את אותה ההתעללות במקביל? כמה חזקה היתה תחושת הבושה, האשמה או הפחד?
כשחיינית תחרותית שמתאמנת 12 יחידות אימון בשבוע, אני יודעת מה זו התמדה, מה זו השקעה במשהו שחשוב לי, וכך גם המתעמלות האלו. הן לוחמות יום־יום באולם האתלטיקה, הן נחושות, חזקות, בעלות סבולת גבוהה לכאב, ובשביל החלום - האולימפיאדה, והגשמת המטרות שלהן - הן יעשו הכל. אך בשל הפחד לשלם מחיר, לחשוף את ההתעללות ולסכן את חלומן, הן נאלצו לשתוק.
כל כך הרבה נשים שותקות ממניעים אישיים. מפחד מפגיעה בילדים, מפגיעה כלכלית, מפגיעה במעמדן, ומתוך הטלת ספק בכך שיש מישהו שיוכל לעזור להן באמת, הן בוחרות להישאר לבד.
ילדות, נערות ונשים יקרות - אל תישארו עם הדברים לבד. תשתפו, תספרו, אל תתביישו, לא אתן אלה שצריכות להתבייש או להסתתר. אל תתנו לאף אחד לפגוע בכן, אל תתנו לאף אחד לומר לכן שאתן לא מספיק טובות, אל תתנו לאף אחד למנוע מכן לעסוק במה שאתן אוהבות או למנוע מכן את מה שאתן ראויות לו. כולנו חזקות ביחד!
אראל הלוי היא שחיינית פראלימפית ושגרירת אתנה, היחידה המקצועית לקידום ספורט נשים בוינגייט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו