אשקלון לאחר הטלטלה: "זה משבר, לא שבר. אף אחד לא קם מחר בבוקר ועוזב את העיר"

זר, לו היה נקלע השבוע לעיר אשקלון, היה בהחלט מנחש שרק בסוף השבוע החולף הסתיימה כאן מלחמה. מלבד השאריות הפיזיות ההולכות ומתמעטות ברחבי העיר - פה בית הרוס ושם מכונית שרופה - התושבים עצמם נראים כמי שהפעם מה שהתרחש היה אולי קצת יותר מדי עבורם. אירוע שהיה גדול ממה שהנפש יכולה להכיל.

אולי, כפי שאמר כאן מישהו, לפעמים המספרים כן יכולים לספר את הסיפור: יותר מ־100 אזעקות, בפרק זמן של פחות משבועיים, טלטלו את התושבים והעלו מחשבות שעד כה בכלל לא עלו על הדעת. אשקלון הפכה לסמל של "שומר החומות", היעד המועדף של חמאס והגבול החדש של ההבלגה הישראלית. אם פעם שדרות היתה הגבול, עתה תפסה אשקלון את מקומה: "בסבב הבא זו תהיה אשדוד", אומרים כאן.

ביקרנו באשקלון בסבבים הקודמים, ותמיד נדמה היה שהדברים שמתרחשים "קטנים" על התושבים שידועים בקשיחות ובמהירות התגובה שלהם בכל הקשור לריצה למקלט. הפעם, האווירה במרכז העיר קודרת. על אף הבנייה המטורפת שמעידה על הביקוש הקשיח לעיר, ועל אף שתומר גלאם ראש העיר עשה ב"שומר החומות" כל מה שניתן היה כדי שלא ישכחו את העיר, רגע אחרי הבשורה המשמחת השבוע על כך שיש סיכוי שאשקלון תהפוך לקו עימות באופן רשמי - עם הטבות כלכליות רחבות שישפרו את רווחת העיר - התקשינו למצוא אופטימיות ברחובות.

"אני אגיד לך את זה בתור התחלה, שיהיה ברור לכל מי שרוצה לשמוע: אנחנו כבר לא נעזוב. אבל הדור הצעיר כאן חווה משהו שנחרט אצלו בשבוע האחרון ודפק אותו כמו שצריך. והעניין הזה לא הולך להימחק מהר. וכשהם יגדלו הם כבר אולי יחשבו אחרת על המקום הזה נוכח הצלקות שהוא הותיר בהם. כי המבצע הזה הרעיד את אשקלון".

יצחק טיים עוד לא בן 40, אבל הוא דמות מוכרת בהוויה האשקלונית. בפריימריז האחרונים התמודד מטעם מפלגת העבודה, וביומיום הוא בכיר בהסתדרות. הוריו הגיעו כבר בשנות ה־80 לישראל לאחר שחצו את המדבר ברגל. הם אוהבים את העיר, והמשפחה מעולם לא חשבה לעזוב: "תשמע, זה משבר אבל לא שבר. אני אוהב את העיר הזאת ואתה רואה שעוד הרבה אנשים באים לגור כאן. יש פה הרבה דברים טובים ולא סתם אנשים לא עוזבים. הם אולי הולכים לעבוד בבוקר בתל אביב, אבל בבוקר ובערב תחנת הרכבת מפוצצת באנשים שחוזרים הביתה".

על אף היותו חבר מפלגת העבודה, במהלך כל המבצע האחרון התעקש טיים להזכיר לחבריו לדעה הפוליטית: "אז מה אם באשקלון היה רוב לביבי? רוב קטן מאוד אמנם, אבל רוב. אז אם זאת עיר שמזוהה עם הליכוד צריך לשכוח ממנה? להגיד שיסתדרו וזהו? הדברים האלה כואבים. אנחנו השכפ"ץ של המדינה, זה לא קשור לימין ולשמאל. ההבנה הזאת שאמנם היא לא חדשה אבל כואבת בכל פעם מחדש, שאנחנו לא תל אביב ושאפשר להפציץ אותנו ואת הילדים שלנו חופשי, היא משהו שאנחנו חייבים לעבוד עליו בהסברה. דין הילדים באשקלון הוא בדיוק כמו אלו בתל אביב. אם לא נצליח להסביר את זה, הסבב הבא הוא רק עניין של זמן, וכל מה שנותר לקוות הוא שנהיה ממוגנים יותר. הבנו שאנחנו חשובים פחות ואי אפשר לחיות עם זה בשלום".

"את מירון שכחו, ואותנו?"

אל השיחה מצטרף שבתאי שאל. הוא בן 42, וכמו טיים לא חשב מעולם לעזוב את אשקלון. הוא דמות שמזוהה עם הליכוד בעיר, ועל פי לחיצות הידיים, כמו תמיד במקומות שכאלו, רואים בו כתובת לכל הצרות והמענות. השהייה במקלט במשך 11 ימים הציבה לו אתגרים חדשים, הן כאשקלוני והן כליכודניק: "אני רוצה להגיד לך דבר אחד. אם השבוע בכנסת לא היו מתחילים בתהליך של הפיכתנו לעיר עם הטבות, ולא היו מבינים את מצבנו ושצריך להגן עלינו בכל מחיר ויעלה כמה שיעלה, היינו כבר 2,000 איש במכוניות, מוכנים לעלות לירושלים. אני יודע שזה עוד רחוק ובכנסת בונים על הזיכרון הקצר שלנו, ושהם יפילו את ההצעה בהמשך, אבל זה לא יקרה. בכל פעם שיהיה דיון על אשקלון בכנסת אנחנו נגיע, עד שזה יעבור בחוק. אני ליכודניק, ואני אומר לך שאנחנו לא ניתן לאף אחד להפוך אותנו לשדרות שתיים. ומי שלא יבין את זה, אנחנו נסביר לו".

אופק אדנק: "מי היה מאמין שקריית גת תיחשב שיפור מאשקלון? אני לא רוצה להתעסק במלחמות האלו, המלחמות של החיים מספיק קשות גם ככה. לא הופענו כמעט שנה. זו המלחמה האמיתית שלנו"

בבית הקפה הסמוך לעירייה, אנשים מקשיבים לשיחה שלנו, האווירה אינה מתלהטת אבל התחושה המשותפת היא ששוב, כמו בכל כך הרבה פעמים אחרות, שוב איש לא ספר את אשקלון: "הם חושבים שאנחנו נוותר, שכמו ששכחו לדוגמה את הר מירון - ישכחו גם אותנו. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יחליטו לעזוב את העיר הזאת, אבל אנחנו נצטרך להבטיח להם עתיד טוב יותר. לא כזה שאתה צריך לרוץ בו 300 מטר עד למקלט הקרוב".

שאל, יו"ר ועד העובדים של מחלקת המלוחים בשטראוס, התמודד עם האתגרים האדירים של שינוע אנשים למפעל שנמצא בשדרות: "כל בוקר אנשים עלו על כביש, אם הוא בכלל היה פתוח, וטסו על הכביש מהפחד שתכף יהיו אזעקות. אנשים יכלו להישאר בבית אבל בחרו ללכת ולעשות את העבודה שלהם. תאמין לי שהסף שלנו הוא לא של תל אביב, אנחנו יודעים לספוג, אבל הפעם התרחש כאן משהו שונה לגמרי".

האהבה נשארת

השיטוט ברחובות העיר מהפנט. היכולת שלנו לעבור ממצב של טילים למצב של שווארמה בפיתה עם הרבה חריף, וממצב של מגיפה רבתי למצב של מוכרים ללא מסיכה וכפפות - היא לא פחות ממדהימה.

עם זאת, כולם מרשים לעצמם לפנות אלינו: אחת התושבות מדגישה שהיא תושבת חוזרת ויש לה זכויות ומבקשת שנבוא לצלם את הדירה שלה, אחרת טוענת שהותקפה במקלט על ידי אחד השכנים, שלישית מדברת על צינורות שהתפוצצו בדירתה בלי שום קשר למצב אלא בגלל שאף אחד לא בא לטפל בזה במשך שנים. זה מבקש כסף לארוחת צהריים וההוא מתעקש שהוא מחפש עבודה - אבל בגלל הקורונה והמלחמה לא מצליח למצוא, ואולי אפשר לקנות גם לו פיתה.

ליד אחד הפרלמנטים בעיר, הנמצא מול אצטדיון הכדורגל המקומי, מפגיש אותנו טיים עם אופק אדנק. לפני שנתיים השתתף אדנק בן ה־19 ב"כוכב הבא לאירוויזיון", ואף שלא זכה להצלחה מרובה, נכנס ללבבות של בני הנוער בקהילה האתיופית. עם שירי ראפ שמדברים על מצב הקהילה, אדנק בנה לעצמו קהילת מעריצים נאמנה למדי.

הוא עמוס בתכשיטים, הטי־שרט הלבנה מעוטרת בפורטרט של טופאק, הראפר שהיה גם גנגסטר ונרצח בגיל צעיר, והכובע מסודר עם כל הפוזה על הראש. "חיינו חמש שנים באשקלון, ועכשיו עזבנו לקריית גת. מי היה מאמין שקריית גת תיחשב שיפור מאשקלון, אה?" הוא צוחק. "זה לא בגלל מה שקרה עכשיו, אלא בכלל. לא היה קל כאן עוד לפני. חיינו כאן אחרי שעברנו מבית שמש כי ההורים שלי חיפשו משהו אחר, לשנות אווירה".

כשאנחנו משוחחים על השירים שלו, ודנים אם מה שמתרחש באשקלון ובדרום משפיע על הכתיבה שלו, הוא צוחק: "אני לא רוצה להתעסק במלחמות האלו, המלחמות של החיים מספיק קשות גם ככה. לא הופענו כמעט שנה, היתה קורונה ומלחמה ועכשיו אנחנו חוזרים להופיע סוף־סוף. זו המלחמה האמיתית שלנו, לחזור לעשות את המוזיקה והיצירה שלנו. מה שמתרחש בחוץ, זה המאבק שלנו". טיים מחייך: "הדור הצעיר שלנו נאבק להפוך את החברה הישראלית לצודקת יותר, אבל זה אף פעם לא בא על חשבון האהבה שלו למקום הזה".

"לא זוכרים לטפל בנפש"

את אנטה מרינין אנחנו פוגשים ליד בניין העירייה. חיפוש מהיר בגוגל מגלה שהיא מחזיקה בתארים של תחרויות יופי בינלאומיות. היא עלתה לארץ בגיל 16, לפני 26 שנה, מגרוזני, צ'צ'ניה: "שם היתה מלחמה בית ליד בית, זה יותר קשוח מאשקלון, גם בימים הכי קשים שלה". בתה היחידה מתגוררת באופקים והיא חיה עם בן זוגה באשקלון. בשבועיים האחרונים היא התמודדה עם סיטואציות שגם היא לא חשבה שיקרו לה.

"אנחנו עובדים המון על עידוד עלייה. ועכשיו הרבה יהודים רוצים להימלט מבלארוס נוכח הדיקטטורה והיחס ליהודים. תחשוב שיש לנו אנשים באשקלון שעלו לישראל, נכנסו לבידוד של שבועיים בגלל הקורונה, וביום האחרון של הבידוד שלהם החלה מלחמה. האנשים האלה לא יודעים מילה בעברית, והם אומרים לי ששם אולי היתה דיקטטורה ולא נתנו לדבר, אבל לפחות אפשר היה לצאת מהבית. הם לא מבינים עוד לאן הם הגיעו, וזה אחרת ממה שסיפרנו להם. מה אני יכולה להגיד להם?"

מרינין מודה שהפעם משהו קצת נשבר, אפילו בה: "זה היה עוצמתי מדי. אנשים מנסים להסתייע בפסיכולוגים, בפסיכיאטרים, חלק הולכים לעשות יוגה. כל אחד מחפש דרך להתמודד עם מה שהתרחש. אבל אשקלון זו עיר שאין בה מספיק פסיכולוגים ואין בה מספיק פסיכיאטרים; ולשתי המורות ליוגה שיש בעיר הזאת, אין באמת עבודה. זה לא בתרבות כאן. כאן אנשים יוצאים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב, הם עסוקים בפרנסה, לא לטפל בנפש שלהם. אבל עכשיו לא נשארה לאף אחד ברירה, כי השבוע הזה היה שבוע שאף אחד לא זוכר כאן".

יצחק טיים: "אם זו עיר שמזוהה עם הליכוד צריך לשכוח ממנה? ההבנה שאנחנו לא תל אביב ושאפשר להפציץ אותנו, היא משהו שאנחנו חייבים לעבוד עליו בהסברה. אחרת, הסבב הבא הוא רק עניין של זמן"

מרינין לוקחת לגימה מהקפה ומחייכת חיוך מריר: "כשאני מנסה לשכנע אנשים מחבר העמים לשעבר לעלות לישראל, אני שואלת איך אפשר לשכנע אותם לבוא לאשקלון. רכבת? זה מרשים ישראלים אבל ברוסיה יש רכבות מתקופת הצאר. בית חולים? בכל עיר ברוסיה יש בית חולים. ואז אני מדברת על הים, ועל הקהילה החמה. עכשיו, לנסות לשכנע אנשים להגיע לאשקלון תהיה משימה עוד יותר קשה. אבל אצל העלייה הרוסית יש קשיחות. אני עצמי לא הולכת אפילו לממ"ד, אני נשארת לשכב במיטה. מה שצריך לקרות קורה. כאלה אנחנו".

אז כן, שאלת העזיבה או ההישארות באשקלון עולה אמנם לאוויר, אך נעלמת באותה המהירות, גם אם הספק נשאר באוויר: "אל תאמין לאף אחד שאומר לך שמחר הוא קם ועוזב", מתעקש שאל. "אם כולם רוצים לעזוב, כבר היו עוזבים. זה לא כזה קל לעזוב בית ולא את העיר. בעצבים של המלחמה כולם מדברים, אבל בפועל אנשים לא עוזבים, לא את אשקלון ולא את ישראל".

יצחק טיים צוחק: "היינו במעלות וחטפנו קטיושות, עברנו לאשקלון וחוטפים קאסמים. איפה שלא הלכנו ככה זה, גם אם אתה חושב שאתה רוצה לשנות אווירה, בסוף זה רודף אחריך". לפני שאנחנו נפרדים, מרינין מוסיפה: "אני פוחדת יותר מהדו־קיום בתוכנו מאשר מחמאס. אשקלון זו עיר שתמיד ידעה להכיל את כולם, כולל עובדים ערבים בעיר, בבית החולים ובכל עבודה אחרת. ופתאום ראינו את התגובות שלהם ברשתות החברתיות, ראינו מה הם באמת חושבים עלינו ועלתה השאלה - איך ממשיכים מכאן. עם חמאס אנחנו נדע להתמודד, אבל בינינו זה לא יעבוד, זאת הבעיה האמיתית שאשקלון וכל המדינה תתמודד איתה".

לקראת היציאה מהעיר, עשינו סיור אחרון בין כל המקומות שנפגעו בסבב האחרון. בשכונות העתיקות של העיר, מקום שנראה מופגז גם בימים כתיקונם, חזרו החיים לשגרה. איש לא מאמין שם שהם באמת יקבלו מיגוניות ושהחלומות של הצעירים על מפעלים עם ארנונה מופחתת, הם אותם החלומות שהם חלמו לפני חמישים שנה. אחרי חמאס והדו־קיום, המלחמה האמיתית היתה ונשארה עבור השכבות החלשות של החברה הישראלית, מול הגוף שעימו הם נאבקים יום־יום: הביטוח הלאומי. יש דברים שאינם משתנים.