בואו נדבר על פינקוושינג. פינקוושינג זה כשמותג, ממשלה או ארגון משתמשים בתמיכה בקהילה הגאה, כדי לעשות לתת לעצמם ערכים של חופש, קידמה וריברנדינג, כדי להיראות נאורים ולהסיט את הדיון מנושאים קצת פחות נוצצים.
לדוגמה: חברת ענק שמוכרת ליפסטיק במהדורה גאה ביוני, אבל לא מעסיקה עובדים מהקהילה. או מדינה שמשווקת את עצמה כיעד גיי־פרנדלי, בזמן שלקהילה הגאה במדינה אין זכויות אדם בסיסיות.
כן, אחת הדוגמאות הכי מדוברות בעולם זה דווקא אנחנו, ישראל. כבר שנים שפעילים ברחבי העולם מאשימים את המדינה בפינקוושינג. מציגים את תל אביב כגן עדן קווירי, עם מצעדי גאווה, מועדונים פתוחים וחופים מלאים ובאותו זמן מחוקקים חוקים שמקשים על הקהילה להתקיים כמו כולם וקולות שקוראים לבטל את המצעד שחזורים כל שנה. עכשיו זה לא שהקהילה בישראל לא חיה, ברור שכן.
אבל השאלה היא: האם השיווק הזה באמת בא לשרת את הזכויות שלנו? האם מישהו רוצה בכלל ללבוש את צבעי דגל הגאווה? זה לא שלא מגיע לנו קמפיינים שווים וצבעוניים, ברור שמגיע. אבל ההבדל הוא בין תמיכה אמיתית, לבין לנצל את הגאווה כדי לשטוף את המצפון ולגזור קופון.
פינקוושינג זה לא אהבה, זו מניפולציה בשיווק שמכניסה המון כסף. אז אם מותגים רוצים לתמוך באמת תתחילו מלהעסיק להט״בים ובפרט טרנסיות בכל התפקידים ולא רק כפרזנטוריות בחודש הגאווה.
תעבדו עם ספקים להט”בים, תתרמו לעמותות גם בדצמבר ולא רק ביוני, שימו לב לשיח בארגון שלכם וכמובן שתתמודדו ואל תשתיקו קמפיינים ברגע שמגיע backlash של הקהל השמרני, תעבדו עם משפיענים מהקהילה, תנו מקום לקול הגאה כל השנה, לא רק כשהוא מוכר לכם קולקציה צבעונית
גאווה זה לא רק מצעדים ודגלים. גאווה היא על הזכות להיות, לחיות, לאהוב, לעבוד, להתקיים בלי להתנצל. גאווה אמיתית קורית כשאנחנו לא צריכים לחכות ליוני כדי שיראו אותנו, כשהזהות שלנו לא מוצגת כטרנד כיפי אלא נחשבת לחלק אמיתי מהמרקם של החברה.
אז השנה, במקום לשאול מי צבע את הלוגו, תשאלו מי באמת כאן איתנו כל השנה. כי גאווה היא לא חודש, היא לא קמפיין, היא חיים שלמים שאנחנו עדיין נאבקים עליהם.