שנים הזקן היה חלק בלתי נפרד מהדימוי של מאלומה, ואז ביום אחד הוא פשוט נעלם. בלי הודעה רשמית ובלי קמפיין נלווה, רק פוסט רגוע שמרגיש כמעט רוחני. מאחורי השקט הזה מסתתר מהלך מחושב, כזה שמזכיר מי עדיין יודע לנהל שיח גם בלי להגיד יותר מדי.
הזקן שהיה למותג
הזקן של מאלומה לא היה סתם בחירה אסתטית, אלא סימן היכר ברור. הוא שידר בגרות, גבריות, ביטחון ושליטה, ובעיקר יצר רצף. כל הופעה המשיכה את הקוד, כל צילום חיזק את הדימוי, וכל שינוי היה נדחה.
הפוסט עצמו מגיע בטון שקט, מחויך ולא מתנצל, ומבהיר שהגילוח נערך כחלק מטיפול בתחום הדרמטולוגיה. לא מאלומה עצמו, אלא הדוקטור לרפואה אליזבת ארויאווה, שפותחת במילים "היום היה אחד מהימים הפשוטים והיפים האלה". בהמשך היא מציינת "עור ששוחרר זה עתה מזקן", לצד שיחה טובה, צחוקים וארוחת צהריים משותפת.
בלי נאומים ובלי הסברים, המהלך מוצג כמו עוד רגע קטן בתוך יום רגיל. מאלומה לא מבקש רשות ולא מסביר. הוא משנה, מציג, וממשיך הלאה, בזמן שהרשת נשארת מאחור ומנסה להדביק את הקצב.
לא גילוח – הצהרה
הגילוח מוצג כחלק מטיפול בתחום הדרמטולוגיה, בתוך יום שכולו שקט. בין "שיחה טובה", "צחוקים" ו"ארוחת צהריים משותפת", מופיע גם "טיפול עם כוונה" וקריצה לעיסוק עצמו. הכול נכתב בטון רגוע, כמעט יומיומי, כאילו מדובר בעוד פגישה ולא במהלך שמפרק מיתוס.
לקראת הסיום מגיע גם רגע של תודה. "תודה חואן לואיס, מאלומה, וסוזי, סוסי גומס, על האמון והחום". משפט קצר, ישיר, שמסמן סגירת מעגל, בלי דרמה ובלי הדגשות.
בסופו של דבר, הזקן אולי ירד, אבל השליטה נשארה. מאלומה מוכיח שוב שהוא לא צריך דרמה קולנית כדי לייצר כותרות. לפעמים מספיק מהלך אחד שקט, ופוסט אחד מדוד, כדי להזכיר מי עדיין משחק את המשחק לפי החוקים שלו.