הכוכבת הבריטית מתפרקת: "אחת השנים הקשות בחיי"

ג'סי ג'יי מסיימת את 2025 בלי קלישאות ובלי מסקנות גדולות. שנה של סרטן, התאוששות, אובדן ודמעות, לצד יצירה ואימהות. במקום מסר מעודד, היא מציעה אמת. לפעמים זה כואב, לפעמים זה מבולגן, ולפעמים זה פשוט החיים עצמם.

השנה שנפלה עליה

2025 נכנסה לחייה של ג'סי ג'יי כמו גל כבד, כזה שלא שואל אם יש לך כוח. ביוני היא חשפה אבחנה של סרטן השד, בהמשך עברה כריתה ושיקום, ובין הופעה לצילום המשיכה לשדר עסקים כרגיל. היא המשיכה לעבוד, להופיע ולדבר על מוזיקה, ובמקביל ניסתה לנהל גוף שמתאושש ונפש שלא תמיד קיבלה זמן לעצור. 

לדבריה, זו הייתה "אחת השנים הכי קשות אבל גם הכי קסומות בחיים שלי, אישית ומקצועית". מצד אחד עשייה אינטנסיבית, קהל ומחויבויות, ומצד שני חרדה, כאב והתאוששות מתמשכת. כך, דווקא מתוך העומס, היא דחקה הצידה רגשות שלא התאימו לקצב. ולכן, כשהעבודה סוף סוף נעצרה לרגע והגיע שקט, הוא לא הביא הקלה. להפך. הוא פתח את הדלת לכל מה שנאגר לאורך השנה, בלי סינון ובלי רחמים.

כשהשקט עושה רעש

בחופשה הראשונה שלה מזה חודשים, ג'סי ג'יי גילתה מה קורה כשאין לוח זמנים לברוח אליו. "כל העצב עלה השבוע", היא כתבה, והוסיפה שהיא "בוכה הרבה" ומרגישה "מאוד נמוך, בכנות". לא דרמה חד פעמית, אלא הצטברות שקטה של חודשים עמוסים, פחדים קטנים ורגעים שלא עובדו בזמן אמת.

היא תיארה תחושה של הצפה. "השפל הנמוך ביותר שהרגשתי מזה זמן", כך הגדירה את המצב, והבהירה שמדובר ב"הצטברות של דברים שפשוט עולים לפני השטח". דווקא העצירה, זו שאמורה להביא רוגע, הפכה לנקודת התפרקות.

לא וונדר וומן, ולא מתיימרת להיות

מתוך כל זה, ג'סי ג'יי ניסחה מסר חד וברור. "אנחנו לא על אנושיים ולא אמורים להיות שמחים וחיוביים כל הזמן", כתבה, והזכירה שבכי הוא לא כישלון אלא תגובה טבעית. מבחינתה, יש ערך בלהניח לרגש להיות נוכח, בלי למהר לתקן ובלי לחפש סוף אופטימי.

היא גם כיוונה החוצה, אל מי שנמצא בצד השני: "אם מישהו בוכה, אל תגידו לו לא לבכות. תגידו 'בוא לפה'" משפט קטן, אבל כזה שמסכם תפיסה שלמה. גם הסיום שלה סירב להתיישר לפי חוקי הרשת. "אין לזה סוף חיובי", הודתה, והוסיפה בפשטות: "אני איתכם. זה חרא לפעמים". בלי עטיפה ובלי הבטחות, רק אמת.

סרטן, אובדן והמשך החיים

מאז שחשפה את האבחנה, ג'סי ג'יי לא הסתתרה. היא עדכנה, שיתפה וגם סיפרה על מפגש יוצא דופן עם קייט מידלטון, שגם היא חוותה את המחלה בפומבי. למרות ההנחיות המוקדמות, היא חיבקה אותה. "ראיתי אמא שעברה גם היא את הסרטן, ופשוט רציתי לתת לה חיבוק". 

לדבריה, באותו רגע היא לא ראתה נסיכה אלא אישה. "לא ראיתי אותה כנסיכת ויילס", אמרה, "ופעלתי בכבוד". במקביל, השנה הזו פתחה מחדש גם כאב ישן, האובדן של המאבטח שלה דייב שמת ב-2018. "אני שונאת כמה שמוות הוא סופי", כתבה, והודתה בגעגוע שלא מתיישר עם השנים.

לצד כל זה, יש גם מציאות רפואית מתמשכת. אחרי הכריתה היא שיתפה שהסרטן "נעלם", אך בהמשך אושפזה בחשד לקריש דם בריאות ועדיין צפויה לעבור ניתוח נוסף. היא לא הבטיחה סוף טוב, רק המשך תנועה. 

"הגוף שלי עדיין מוצא את הדרך שלו", כתבה, והבהירה דבר אחד חד משמעי: "אני אוהבת מוזיקה, אני אוהבת את החיים שלי, ואני רוצה לחיות את הרגע". לא סיסמה מעצימה, אלא בחירה יומיומית