כשבעל עסק מתכנן לעבור מקום, הוא לוקח סיכון מסוים. הלקוחות עשויים שלא להגיע למקום החדש, עלויות המעבר לאו דווקא יצדיקו את עצמן, ואולי גם אלף דברים נוספים ישתבשו בדרך (מי אמר מגפה עולמית ולא קיבל?). אבל נראה שאין זה המצב אצל "האחים", שעברו מרחק "עצום" של כ-200 מטרים בלבד למקום חדש, אפילו באותו הרחוב.
לאחר כעשור במשכנה הקודם של המסעדה באבן גבירול, היא עברה לאחרונה למתחם בית ציוני אמריקה הסמוך. עוד לפני שנכנסים למקום, רואים מחוץ למסעדה שהבעלים, אסף ויותם דוקטור ושותפם ירון רמון, מתכוונים לשמור על האווירה של המיקום הקודם גם במקום הנוכחי.
"אחרי עשור של פעילות, המעבר ללוקיישן הגדול והמרכזי של בית ציוני אמריקה נולד מהגידול בפעילות ומהרצון לרכז תחת קורת גג אחת את כל העשייה שלנו", אמרו השלושה.
אבל עם כל הכבוד לנראות החשובה של המסעדה, מה שחשוב באמת הוא הסיבה שלשמה הלקוחות נוהרים בהמוניהם אל "האחים" – האוכל. ממש כמו במשכן הקודם, גם פה הכל מוצלח וטעים, כאילו דבר לא השתנה, ובמקרה של המסעדה הזו, להגיד שדבר לא השתנה זה המחמאה הכי גדולה שיש כיוון שמדובר במסעדה שכמעט בכל שעה ביום מלאה עד אפס מקום.
האיכויות של המקום מורגשות כבר במנות הפתיחה: הג'יבנה אמנם הייתה בינונית, אבל זו כבר "אשמת" הגבינה, לא אלו שהכינו אותה. לעומתה, הפריקי כרובית והטבולה סלק היו ממכרים ברמה שאם לא היינו יודעים שאנחנו במשימה עיתונאית חשובה ומצפות לנו עוד לא מעט מנות - היינו לוקחים עוד מהן.
משם המשכנו לסלט העלים (חסה אייסברג, סלנובה, עשבים, פקאן קלוי, גבינת שחת מפוחמת, רוטב וינגרט, סילאן וחרדל) שהיה גדול מאוד משתי בחינות – הגודל והטעם. השילוב בין כל הרכיבים יחד עם תיבול מצוין עשו ממנו לא פחות ממעדן, כזה שאי אפשר להפסיק לאכול ממנו. המחיר שלו (52 ש"ח) מאוד מצדיק את גודל המנה ואת הטעמים שלה, ואני בהחלט יכול להגיד שזה היה אחד הסלטים הטובים ביותר שאכלתי בתקופה האחרונה.
מנה צמחונית נוספת שאכלתי ביחד עם אשתי הייתה המלפוף, שהיה פשוט "וואו!". זהו כרוב ערבי שעבר בישול ארוך שכולל גם שמן זית, יין לבן, עשבים, עגבניות שרי צלויות, צ'ימיצ'ורי וזעתר, והוא היה כל כך נימוח שזה הרגיש כאילו הוא שוחה בפה. היין הלבן ריכך את הכרוב והעניק לו טעמים שלא חשבתי שיוכלו לצאת מהירק הזה, אבל הנה, זו עוד הוכחה לכך שאנשים טועים לפעמים (הלוואי עליי רק טעויות כאלה).
אבל עם כל הכבוד למנות הצמחוניות, רצינו גם להנות מהבשרים שיש למקום להציע – והו הו, כמה שנהנינו מהם. הרשיתי לעצמי לגנוב כמה מהביסים מהשניצל שהוגש לבני הקטן (שמתקרב בצעדי ענק לגיל 3), והוא היה דק, קריספי ועשוי מדויק. אם הוא לא היה מחסל אותי עם המבט שלו על כך שהעזתי לאכול מהמנה שלו, סביר להניח שהייתי מחסל את השניצל שלו מבלי להניד עפעף (אבל פחות את הצ'יפס, שהיה קצת יבש לטעמי).
בהמשך, אשתי התענגה על קבב דג ים שהגיע עם מג'דרה "אייבי", עשבים, עגבניות ויוגורט – ואני מודה שאפילו אני, כמי שלא אוהב דגים, התרשמתי מהמנה הזו. הטעמים לא היו עזים והמנה הייתה מעודנת במידה הנכונה, ואין לי ספק שהדג שהונח על הצלחת הסתכל עלינו מלמעלה, מגן העדן של הדגים, ואמר לעצמו "וואלה, זה היה שווה את זה".
אני בחרתי במנה עיקרית אחרת, בשישקבב, שהגיע על סאלוף צלוי על הגריל לצד משוואיה, פיסטוקים, בצל סגול, עשבים ויוגורט. הסאלוף היה מיותר, בגלל שהוא נטף שמן והיה קצת חסר טעם, אבל כל שאר המנה הייתה בול פגיעה. כל ביס בבשר היה עשיר בטעמים, והשילוב עם הירקות שנלוו לו עשה בלגן כיפי בפה.
לבסוף, איך לא, היינו חייבים לקחת קינוחים – אמנם הייתי מפוצצים ומרוצים, אבל לקינוחים יש קיבה נפרדת, אז לא דאגנו. טארט השוקולד היה קלאסי לחלוטין, והקצפת והקרמל הרימו לו ועזרו לו לעשות שמח. לעומתו, הבסבוסה הייתה כמה רמות מעליו. השזיף וקרם הפרש הפכו את הקינוח הזה לחגיגה אמיתית, כזו שאפשר לאכול אותה עוד אלף פעם ולהתרגש בכל פעם מחדש.
המעבר הכמעט אגבי של "האחים" לא הורגש בשום צורה באוכל, וזה הדבר הכי חשוב אבל כל סועד שמגיע למסעדה האהובה עליו: לא אכפת לך משינוי כזה או אחר, אתה רוצה להגיע לאותו אוכל שאתה אוהב. הכל במקום הזה מתוקתק (שאפו למלצרים שעמדו בעומס הלקוחות בצורה יפה מאוד), והאוכל נשאר מצוין כפי שהוא. בתכל'ס, זה מה שחשוב באמת – האוכל, וב"האחים" עושים אותו בצורה הטובה ביותר.
"האחים", אבן גבירול 26 (בית ציוני אמריקה), תל אביב
ראשון עד שבת – החל מ-12:00