כולם מצלמים את הפיצה הזאת. נסעתי לבדוק איך היא באמת

אשקלון עוברת שינוי קולינרי, והוא כבר מורגש בשטח. לצד המוסדות הוותיקים נכנסים לעיר מקומות צעירים שמביאים איתם קונספטים חדשים, קהל חדש והרבה באזז ברשתות. "גזור" היא אחת המסעדות הצעירות שכבר הצליחו לייצר סביבן לא מעט עניין. היא ממוקמת בכיכר גולומב, בלב מדרחוב העיר העתיקה, נקודה שמחברת בין אשקלון של פעם לאווירה הצעירה של היום.

בערב שבו הגענו, הרחובות והמבנים הישנים סיפקו את התפאורה, אבל את תשומת הלב תפס דווקא הריח שיצא מהטאבון: בצק שנאפה בחום גבוה, רוטב עגבניות, גבינה מבעבעת וכמובן זוג מספריים שהפך לחלק בלתי נפרד מהשואו. "גזור", שנפתחה בתחילת 2026, כבר הספיקה לצבור נוכחות ברשת בזכות סרטונים של הפיצות, הבצק התפוח וטקס הגזירה שמגיע לשולחן.

אבל עם כל הכבוד לוויראליות, השאלה היא מה קורה כשהפיצה יורדת מהמסך ונוחתת בצלחת.

הבצק של "גזור" מבוסס על מחמצת ועובר התססה של 48 שעות, ולאחר מכן נכנס לטאבון לוהט. לצד הפיצות מציע המקום תפריט איטלקי עם טוויסטים עכשוויים, הכולל ארנצ'יני, פסטות ומנות לחלוקה. העיצוב צעיר ומינימליסטי, והישיבה בכיכר מוסיפה לחוויה אווירה קלילה, כזו שלא מרגישה מתאמצת מדי.

מתחילים עם ארנצ'יני ופסטה

פתחנו עם ארנצ'יני גבינות, חמאת עגבניות ופרמזן (47 שקלים). הכדורים הגיעו זהובים וחמים, עם מעטפת פריכה ובפנים מרקם רך ועשיר. האורז נשאר עסיסי, הציפוי סיפק את הקראנץ' הדרוש, זו לגמרי לא מנה שממציאה את הגלגל, אבל ארנצ'יני טוב הוא דרך מוצלחת להתחיל ארוחה.

משם עברנו ללינגוויני חמאת עגבניות, שמן ופרמזן (64 שקלים). גם כאן מדובר במנה שהולכת על פשטות יחסית, וזה דווקא עובד לטובתה. הפסטה הייתה עשויה היטב, הרוטב קרמי ועוטף, והעגבניות סיפקו חומציות שאיזנה את המליחות והעושר של הפרמזן. מנה טובה ומבוצעת נכון, גם אם בשלב הזה כבר היה ברור שהפיצות הן הסיבה העיקרית שבשבילה הגענו.

ואז מגיעה הפיצה

הראשונה הייתה "בטיטו" (68 שקלים) - עם שמנת פרמזן, מוצרלה, בטטה מהטאבון, גבינת עזים, פרמזן ועירית. השילוב בין הבסיס הקרמי, המתיקות של הבטטה והחמיצות של גבינת העזים עבד היטב. הבצק היה דק, עם שוליים אווריריים וחריכה עדינה, ואיולי השום שהוגש לצד הפיצה הוסיף עוד שכבת טעם מוצלחת.

זו הייתה מבחינתנו אחת הפיצות המוצלחות יותר בארוחה, בעיקר בזכות האיזון בין המתוק, המלוח והחמצמץ.

אחריה הגיעה "מייס קלדו" (70 שקלים), עם שמנת פרמזן, מוצרלה, גלדי תירס, פטריות, פטרוזיליה ופרמזן. כאן התקבל ביס עשיר יותר, המתיקות של התירס פגשה את האדמתיות של הפטריות ואת המליחות של הגבינות, והתוצאה הייתה מעניינת ומשביעה.

אלא שדווקא בפיצה הזו נחשפה גם נקודת התורפה של הבצק. המרכז היה דק ורך מדי ביחס לכמות התוספות, וכשהרמנו את המשולש הוא התקשה להחזיק את עצמו ואף נטה להיקרע. השוליים עצמם היו אווריריים ונעימים, אבל נדמה שהפיצות העמוסות יותר זקוקות לעוד מעט אפייה כדי לקבל מרכז יציב יותר ושוליים אפויים ומובחנים יותר.

וזה אולי גם האתגר המרכזי של "גזור" הבצק הוא חלק גדול מהסיפור של המקום, ולכן הוא צריך להיות מספיק חזק כדי לשאת את כל מה שמעמיסים עליו. כשזה עובד, מתקבלת פיצה מעניינת עם שילובי טעמים שעובדים היטב. כשהתוספות כבדות יותר, האיזון הזה כבר פחות מדויק.

אז האם הבאזז מוצדק?

בחלק גדול מהמקרים, כן. "גזור" מצליחה להצדיק את העניין שנוצר סביבה, ולא רק בזכות המספריים שהפכו לאביזר פוטוגני שמצטלם היטב לרשתות. מאחורי השואו יש תפריט עם מחשבה, שילובי טעמים מעניינים וביצוע טוב ברוב המנות שטעמנו.

הפיצות הן ללא ספק מוקד העניין, אבל גם כאן יש עוד מקום לדיוק בעיקר באפייה של הפיצות העמוסות יותר. אם הבצק יקבל עוד קצת יציבות בלי לאבד את האווריריות והחריכה שמאפיינות אותו, החוויה תהיה שלמה יותר.

בינתיים, "גזור" היא תוספת מסקרנת לסצנה הקולינרית של אשקלון מקום צעיר, עם זהות ברורה, תפריט שלא מפחד לשחק עם חומרי גלם מוכרים ואווירה שמתאימה היטב למיקום שלו. 

גזור, כיכר גולומב, מדרחוב העיר העתיקה, אשקלון. כשר