בלי שתשימו לב: הפיצרייה הכשרה שהפכה למסעדת גורמה

אין יותר מדי אנשים שלא נתקלו במם האייקוני בכיכובו שלאייל שני, ניצב ליד חיים כהן בצילום מסך מאותה תוכנית ריאליטי, כשהוא מנפק את המשפט ״תראי, זו או הצלחה ענקית, או רוב הסיכויים, התרסקות איומה״. הוא מוצמד לרוב בדיונים כשעולה רעיון ליוזמה מעניינת אך עם זאת טיפשית למדי.

נזכרתי בשני ובהצהרה שלו כשהזדמנתי ל״רגב פיצה ופסטה״ בהרצליה.

כמעט כמו בעולם הספורט, בעולם הקולינריה הישראלי, רבים הם החולמים. השווארמייר שמפנטז על ניהול מסעדת בשרים בעתיד כשבהווה הוא שואל אם לשים בפיתה חומוס-צ׳יפס-סלט; הבריסטה שחולם על הקמת אימפריית ראמן בזמן שהוא מחפש את קרטון הסויה במקום זה שנגמר. לא חסרים חולמים כאלו ובגדול זה בהחלט טוב וחשוב לשאוף גבוה.

העניין הוא שחלומות זה חשוב אבל חשובים יותר הם החיים עצמם, כפי שאמר איש עם שיער סגול פעם. ובחיים עצמם, בעלי בתי קפה, שווארמיות או פיצריות שמחליטים יום בהיר אחד לקפוץ מעל הפופיק עם המון כוונות טובות - להפוך מקום קטן לגורמה, את הלימון לסורבה ליים ונענע, את השווארמה לרוסיני דה שף לצד בצלצלי מדורה - מגלים שאייל שני היה עדין במיוחד כשתיאר את ההתרסקות.

כי אלה החיים עצמם, אתם יודעים. עם כוונות טובות לא מצליחים לייצר פסטה שחורה מהממת עם שימוש מבריק באבץ, פרמז׳ן וכמהין, למשל. כוונות טובות לא יספיקו כדי להפוך סלט ירקות גנרי לסלט חסה מעולה עם ארוגולה, צנונית, בצל, בולגרית וג'עלה בויניגרט שאיכשהו חוסלה בקרב מזלגות סמי-מנומס עוד לפני העיקריות.

אלו היו רק חלק קטן מהמנות שנדגמו מהמטבח של שף רגב יחזקאל מ"רגב פיצה ופסטה" ההרצליינית. מי שהחל כשוטף כלים במסעדת סבסטיאן השכנה והלא כשרה בעליל, התקדם שם לניהול המטבח ובהמשך, בהשראת טיול שחצה את ארה״ב עם בת זוגו, הפך לבעל פיצריית בוטיק עם סטייל אמריקני משלו. רגב היא בדיוק מה שרואים בדמיונותיהם אותם חולמים בהתחלה: שף שלקח פיצרייה טובה וקטנה והפך אותה למסעדת גורמה לכל דבר ועניין עם תפריט מקורי במיוחד וביצוע מוקפד עד פירור הריקוטה האחרון.

ביצוע מוקפד והמון המון מקוריות הוא מה שהופך את רגב מעוד פיצריית בוטיק מוצלחת, למסעדה מהסוג של הביוקר ותפריט של הבזול (יחסית). קחו למשל את מנת ה״פיצה דרום קרוליינה״. יודעי דבר ישרקו כמומחים שאפשר למצוא אותה רק בדיינרים מקומיים בג׳ורג׳יה ושעם כל הכבוד לכשרות, הבייקון עם המייפל הוא מה שהופך אותה למה שהיא. אותם יודעי דבר גם הודו שעם רוטב שמנת, מוצרלה (וצ׳דר), דלעת במייל, צ׳יפוטלה ופירורי פקאן בבצק סמי-ניויורק סטייל - לא דקה מדי, לא שמנמנה - רגב יצר את אחת מהפיצות הטובות שטעמתי.

עם מתחם פנימי מעוצב ויפה אבל קטן, ועם מתחם חוץ מוגבל ומפותל עקב אילוצי עירייה; עם תפריט שמוצאים בוולט בניגוד לזה שמוצאים באתר (״הוא בבנייה״) רגב מסווים כרגע את עצמם בתור ״פיצרייה טובה וזהו״, כשלמעשה מדובר בקצה תהליך אבולוציוני שבמסגרתו היא הפכה למסעדת שף חלבית גורמה לכל דבר ועניין עם מחירי בית קפה. רמאות הפוכה, אם תרצו.

הכל עבודת יד במקום, מהבצק ועד הפסטות, וכמעט הכל מלווה בטוויסטים עם הרבה תעוזה - מהארנצ׳יני גבינות ששוחה דווקא בחמאת עגבניות עדינה-עדינה ועד קרם ברולה מתוק עם הסוכר המקורמל והרגיל מלמעלה וקרם בולגרית עם פלפלים חריפים קלויים(!) ובצל ירוק מלמטה. מנה שהיא חריפה והיא מתוקה ובעצם רק חריפה ואז היא נגמרת פתאום.

פעם בשבוע מתקיים ב״רגב״ ערב ״פיצה ללא תחתית״, מעין ערב טעימות של פיצות מיוחדות שתמצאו רק שם, ובשאר השבוע התפריט פתוח לשאר. נכון להיום מתחבאת בהרצליה פנינה חלבית עם מנות שף במחירי בית קפה. הגיוני שמתישהו זה ישתנה בעזרת השם או בעזרת העירייה. מה שלא יהיה, המם של אייל שני פוגע פה בול רק עד אמצע הציטוט: הצלחה ענקית.

אבן עזרא 17, הרצליה.