כשצוותי הטלוויזיה מקדימים את כוחות ההצלה

מלחמות כבר לא קורות בקיץ. אפילו לנו קצת חם בשביל לשנוא. מלחמות כבר לא קורות בקיץ כי המתפרעים מזיעים והעצבים קצרים, ומטחי הרקטות מייצרים עוד ועוד שריפות שמשודרות בשידור חי באולפנים פתוחים, ואפילו לרוני דניאל קצת חם בשביל לרטון.

מלחמות כבר לא עושים בקיץ כי הרבה יותר אלגנטי להילחם בסוודר מאשר עם גופייה. וגם, בקיץ הכתבים הצבאיים לא יכולים לדווח בדרמטיות משטחי התארגנות של צה"ל לבושים במעילי יוניקלו. כשמלחמות קורות בקיץ, פוראת נסאר יוצא לעבודה בחולצה ארוכה ונאלץ להזיע ממושכות מול המצלמה, ויואב אבן מסתובב בשטח עם כובע מצחייה ומשליך אותו בשומעו אזעקה, כי בלעדיו הוא נראה יותר טוב משתטח על חצץ ליד מכונית חונה, ומדווח על כלום.

מלחמות כבר לא קורות בקיץ כי אז שולחים את דנה גוטר להסתובב בבתי קפה בשדרות רוטשילד ולדוג עבור חדשות 13 שני סטלנים שיסמלו את הבועה התל אביבית - אחד מהם חזר מיוגה, השני בדרכו אל הים. כי חם. בינתיים אדווה דדון עבדה על טורבו והתרוצצה בין זירות ותמרות עשן באשקלון; היא נסה למקלטים ציבוריים באזעקות, הטרילה את נפתלי בנט שקפץ לבקר, ויצרה קשרים חמים עם תושבים חסרי ממ"ד.

מלחמות כבר לא קורות בקיץ, כי בשביל מלחמה צריך גיבורים, ולהיות גיבור זה מחייב, אבל גם מעייף. לאורך יום אתמול חיפשו בכוח את גיבורי הרגע - החיילים בשטח, תושבי הדרום שסופגים וסופגים, או עוברי אורח אמיצים שהצילו אזרחים מניסיונות לינץ'. אז היי אתה, גיבור גדול; בוא והראה שאתה יכול, כי כל עורכי התוכניות מחפשים כמוך בנרות.

מלחמות כבר לא קורות בקיץ. הסלמות דווקא כן. כנראה אף פעם לא חם מדי בשביל לשנוא.

הסברה זה כל הסיפור. לכל הסלמה תמיד תהיה תמונת הניצחון שלה, זאת שכל צד בוחר לעצמו על מנת לבנות את תודעת היום שאחרי. והפעם, אנו בסבב הלחימה הכי מתועד ואינטראקטיבי שחווינו, מבחינת כמויות השידורים ובעיקר מהירות הדיווח מהשטח.

רחפנים מעבירים צילומים מרהיבים של אשקלון בוערת, הלוויה מתפוצצת מול המצלמות כשמאור צור מחדשות 13 חוטף גז מדמיע, ועמיתו מ־12, ברהנו טגניה, מזנק עם מיקרופון ומצלמה על יס"מניק שמתקפל מכאבים בגלל פגיעת אבן. ואיכשהו בכל פעם שאדווה דדון עולה לשידור, חמאס משחרר שיגור ושולח אותה לרוץ שוב ושוב בין מרחבים מוגנים.

הצילומים הישירים, הרציפים והלא ערוכים מכל מוקדי האירועים הזרימו למסך כתובות מדויקות של כל הבניינים הפגועים, היסטריה ובכי של נפגעי חרדה, ומקרים שבהם צוותי הטלוויזיה הקדימו את כוחות ההצלה, וסיפקו צילומים מפורטים של רכבים עולים באש, מבנים מחוררים ופינוי פצועים.

"עם התמונות אי אפשר להתווכח. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את התמונות בצד השני", הסביר עדי כרמי, איש שב"כ לשעבר, לעופר חדד. ואכן, הפלשתינים עובדים הפעם חזק על עיצוב התודעה: אין כמעט סרטוני הפצצות והריסות מעזה, בטח בהשוואה להצפה הכמותית בצד הישראלי. ירי הרקטות מתוזמן לשידורים טלוויזיוניים; נגיד, ירי על ירושלים בזמן שידור מצעד דגלים, או איום חמאס בירי על תל אביב בפתח המהדורה המרכזית עם יונית לוי. והוא קיים עוד לפני סוף המהדורה עם מטח אינטנסיבי בפריים טיים.

"דבר כזה לא זכור לי מעולם", קבעה אחת הפצועות, שהתראיינה לכאן 11 מהכניסה לביה"ח ברזילי, וזה בהחלט היה הנרטיב ששלט אתמול. כך שלפחות בגזרת ההסברה, מורגש כי בהסלמה הנוכחית ישראל בכלל לא משחקת על אותו מגרש. איזה מזל שמלחמות כבר לא קורות בקיץ.