איך נהפך "יומני האפלצ'ים" לאוסקר-בייט רדוד?

הבמאי זוכה האוסקררון הווארד("נפלאות התבונה") עוזב את אזור הנוחות ההוליוודי והליברלי שלו לטובת הנופים העניים והמוזנחים של קנטקי וג'ורג'יה ב"יומני האפלצ'ים" - מלודרמה משפחתית נטולת ניואנסים וחסרת מיקוד, המבוססת על ספר אוטוביוגרפי מ־2016 שהפך לרב־מכר בארה"ב אחרי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא.

במרכז העלילה ניצב בחור צעיר וחרוץ בשם ג'יי.די (גבריאל באסו), שמנסה להגשים את החלום האמריקני מבלי לשכוח מהיכן הגיע. כנגד כל הסיכויים, גיבורנו הצליח להיחלץ מעיירת הולדתו המצ'וקמקת ומוכת האבטלה ולהתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה יוקרתית. אך כעת, ערב ראיון העבודה החשוב ביותר בחייו, הוא מקבל טלפון שמודיע לו כי אמו הנרקומנית (איימי אדאמס, בשיער פרוע ועיניים משוגעות) אושפזה בבית החולים לאחר מנת יתר נוספת.

כמובן שג'יי.די עוזב הכל מייד, ונכנס למכונית כדי לעשות את הדרך הארוכה הביתה. תוך כדי, הסרט קופץ קדימה ואחורה בזמן על מנת להראות לנו איזה חיים קשים היו לו ולמשפחתו ועל מנת להכיר לנו את סבתו הקשוחה (אך האוהבת), שמגולמת בידיגלן קלוז(עם איפור כבד, פאת סקוץ' ברייט וסיגריית מנטול תמידית).

במאי כמו דיוויד או. ראסל ("פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק") היה אולי מצליח להוציא מהחומרים האלה משהו מעניין והגון. בידיו המגושמות וחסרות הרגישות של הווארד, לעומת זאת, "יומני האפלצ'ים" הופך ל־Oscar Bait רדוד, קלישאתי וראוותני שגדוש במשחק מוגזם, בעימותים רוויי צעקות, מכות ודמעות, ובסצנות שהופכות ליותר ויותר מגוחכות ככל שהן נמשכות. חוסר האותנטיות זועק לשמיים, וכך גם העובדה שהסיפור של ג'יי.די רוקן לחלוטין מכל משמעות פוליטית או סוציו־אקונומית. כי למה להסתכן בלעצבן מישהו?

אדאמס - שחקנית מצוינת שאני מאוד אוהב בדרך כלל - פשוט איומה בתור אמו של ג'יי.די. לא האמנתי לה לרגע. קלוז אמנם עושה עבודה קצת יותר טובה ממנה בתור הסבתא (שהשקפת עולמה - תחזיקו חזק - מבוססת על סרטי "שליחות קטלנית"), אבל זה ממש לא מספיק כדי להציל את הסרט הציני והלא רציני הזה מהמקומות מעוררי הגיחוך שאליו הוא מגיע (או כדי להביא לה את האוסקר שהיא כל כך־כל כך רוצה).

ציון: 3

"יומני האפלצ'ים" (ארה"ב 2020), נטפליקס