"שעת נעילה": טיפול פסיכולוגי למדינה

יש סדרות טלוויזיה שמקבלות תו איכות והתפעלות מהמבקרים. יש סדרות שיוצרות באזז, והן הדבר החם בזמן שידורן. ויש סדרות בודדות שגדלו מעבר לממדי המדיום והפכו לתופעה של ממש. זה חיבור נדיר בין הנושא שנבחר, מלחמה ששברה את מיתוס "הבלתי מנוצחים" שטופח שנים קודם, לבין ההתפכחות שאחריה, ההדחקה של פרטים והחזרה המאוחרת לאותו פצע ישן. "שעת נעילה" היא הרבה יותר מסדרת טלוויזיה - היא הטיפול הפסיכולוגי שהמדינה מעולם לא קיבלה בעקבות המלחמה ההיא.

"שעת נעילה", שהופקה ביד אמן וניכר שכל פרט בה קיבל תשומת לב ראויה, פתחה צוהר לכמויות אדירות של מידע שבו עסקו אלפי ישראלים בכל פרק. כאן הצליחו להבין בזמן שיש להם ביצת זהב ביד, ותרגמו את זה לתוכן איכותי, ברשת ועל המסך ("אחרי נעילה"), עם שיתופים של סיפורים של לוחמים שמעולם לא נשמעו ועם ליקוט משותף של כאן והצופים, של חומרים שלא ראו אור קודם.

האמוציות שעוררו הסצנות בסדרה היו חזקות ומרחיקות לכת. הניתוחים והוויכוחים על עובדות שקרו או לא קרו הצליחו לבלבל אפילו את הצופים בין דרמה לתעודה, בעיקר את אלה שמושקעים רגשית עד עמקי נשמתם במלחמה הזאת. הסדרה הצליחה להשמיע לראשונה את קולות הלומי הקרב, ואת קולות החיילים שחזרו מהשבי וקיבלו יחס של בוגדים, ובעיקר היא הצליחה לספר את סיפורם של אלה שהיו שם וחלקם לא שב.

•"שעת נעילה": הצד המכוער של המלחמה

"שעת נעילה" בחרה לגעת בשטח, בחיילים, במפקדים ובקרבות, ולא התעסקה במחדלים של מקבלי ההחלטות. זאת בחירה אמיצה, לא משום שלא ראוי לעסוק במחדלי ההנהגה והצבא, אלא משום שהיא מכירה בחשיבותו של העם שמרכיב את הצבא. מעל לכל, הסדרה נתנה תוקף לרגשות, למחשבות ולדעות שנדחקו למעמקי התודעה. כל אלה הופכים אותה ליצירת מופת.

"שעת נעילה" - פרקי הסיום, כאן ‭ 21:15 ,11‬