כשמדברים על סרט הדוקו "מה קרה ליגאל שילון" ששודר אמש (ראשון) צריך להתעלם מהפרומו הבומבסטי והחשאי, שהגדיל את המסתורין והכין אותנו לחשיפת מצבו הבריאותי. אולם אי אפשר להפריד ביניהם כי הפרומו הוא חלק משמעותי מהחבילה, והחבילה היא אותה דמות צינית עם סיגר ששלטה על הרייטינג בשנות ה־90, ועדיין יודעת דבר או שניים על תעשיית הטלוויזיה וכיצד למשוך צופים למסך.
לכן אחרי שמחלקת הפרומו של קשת פמפמה במשך ימים תעלומה סביב שילון, ויצרה ציפייה לבומבה טראגית מפוצצת חושים, אפשר לומר כי היה מרגיע לגלות ששילון אמנם משותק בגופו כתוצאה מנפילה ומרותק לכיסא גלגלים, אך נותר צלול ומחושב, ולמעשה - זהו בדיוק אותו יגאל שילון שהכרנו.
"אתה בעצם מביים אותי", ניתח כבר בסצנה הראשונה ארז טל את גיבור הסרט, מיד אחרי שנכנס לפגישת עבודה בביתו של שילון וגילה כי הצילומים בעיצומם. טל אולי נבחר להוביל את הסיפור, אבל ידו של שילון בכול – הוא שולט על השאלות, מביים את הסצנות, קובע את זוויות הצילום ומחליט מתי בוכים.
שילון סיפר לטל כי בתהליך ההפקה המוקדם סירב לאנשים אחרים שהוצעו לו, מתוך רצון שהסרט לא ידרדר למחוזות צהובים, סליזיים ורגשניים מדי. הרי לכאורה חיים אתגר הוא ליהוק אידיאלי למלודרמה סוחפת דמעות ומסתורין, בוודאי אחרי שכבר פיצח בעבר תעלומות כגון לאן נעלמה אנה זק ומה הסוד שמסתירה טהוניה.
אבל שילון בחר את ארז טל, בידיעה כי הקולגה הוותיק מבין טלוויזיה, אך סחיטה אמוציונלית היא לא נקודת החוזקה שלו. ואכן לטל היה קשה לחדור באמת לתוך נפשו של שילון, למרות שניסה וניסה. הוא בדק מדוע שילון לא נעזר בפסיכולוגים, שיחזר איתו את ליל הפציעה ואת תקופת השיקום, החזיר אותו לאולפני הרצליה, פקד עליו "תתרגש", והפגיש אותו עם אחיו דן שילון ועם אלי יצפאן הגדול. אבל מכיוון שכל הרגעים הדרמטיים התרחשו ביוזמת שילון ובני משפחתו, ניכר שהעסק מבוים קצת יותר מדי.
וזאת, למעשה, היתה הבעיה של "הפספוס של חיי: מה קרה ליגאל שילון?": המעורבות הרגשית של כל המעורבים והעובדה ששילון שלט באופן מוחלט בכל אספקט, כשגם כניסתו של טל כדמות ניטרלית לא שיפרה את התוצאה. בסוף היה חסר מישהו שילחץ יותר או יחתוך החוצה סצנות מיותרות.
לדבריו, שילון העדיף לצדו את ארז טל כדי לחשוף את הבלופים של תעשיית הטלוויזיה. בדיעבד, זה הסתכם בביקורת מעודנת על החבר דודו טופז, בשחזור מאבקי רייטינג מהניינטיז, בסיור לוקיישנים באולפני הרצליה ובחשיפת "מכונת צחוקים" אנלוגית שאיתה היו מוסיפים פעם אפקטים של צחוק לשידורים.
למרות המסתורין, שילון לא באמת נעלם ובטח שלא נדחק החוצה מהתעשייה. על אף מצבו הבריאותי, בשנתיים האחרונות הוא הוביל הפקות עבור קשת 12 ("צא מזה" עם אבי נוסבאום ועדי אשכנזי), וכפי שהוא מצהיר בחשבון הפייסבוק שלו, הוא מועסק באופן רשמי כעובד הערוץ. בסרט גם חשף שאיפות לפרויקטים עתידיים, ולכן לשילון אין סיבה לשרוף גשרים ולחשוף באמת בלופים ועוולות מאחורי הקלעים. כל מה שרצה זה לייצר מהאירוע הטראגי הפרטי שלו הוא סרט מרגש, מצחיק ומעודד, שיגיע לכמה שיותר צופים.
כי הבלוף הגדול של הטלוויזיה זה לייצר סרטים חביבים מהסוג הנ"ל, אבל לשווק אותם באמצעות פרומואים דרמטיים, אמוציונליים, מלאי מסתורין ומפיצי שמועות (ובאמת הסרט זכה לרייטינג של 22.1% והביס את "אקס פקטור" שהסתפקה ב־14%). בקיצור, לרכוב על מצב רגיש של דמות מפורסמת רק על מנת למשוך צופים בערמומיות וככה להשתלט על טבלאות הרייטינג. ת'כלס, זאת בדיוק המורשת שהשאיר אחריו יגאל שילון בערוצים המסחריים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו