"סטנד-אפ ניישן": יותר מביך ממצחיק

כאילו השנה האחרונה לא היתה מספיק קשה, ישבו קברניטי "רשת 13" והחליטו שהדבר שכולם זקוקים לו כעת בוודאי הוא תוכנית בידור חדשה. בסך הכל מדובר בעסק משתלם לכולם: פורמט לא יקר יחסית פוגש קומיקאים צמאים לבמה, במטרה לשעשע צופים עייפים מההתעדכנות היומית בעלילות הנגיף.

כך, סביר להניח, נולדה לה"סטנד־אפ ניישן", תוכנית שמנחים שלום אסייג וליטל שוורץומקבצת סביב שולחן אחד עוד שמות מעולם הקומדיה, בהם שלומי קוריאט, קובי מימון ומני עוזרי. מכירים "צחוק מעבודה"? נו, אז כזה.

בדיחות מזן "מכירים את זה ש..." הן גם מה שקיבל את פנינו בתוכנית הפתיחה של "סטנד־אפ ניישן", ששודרה אמש (ג'). שמה של התוכנית אמנם חצי מתוחכם (משחק מילים על "סטראטאפ ניישן"), אבל בנקודה זו בדיוק מסתיים כל דבר בה שמריח מתחכום כלשהו. בתפריט: פאנל של מצחיקנים ברמות משתנות יורה בדיחות לא לחלוטין מוצלחות אל מול צחוקים מוקלטים ובלתי אמינים בעליל - בטח ביחס לרמת ההומור המופגנת בבדיחות.

כל קלישאת הומור ניינטיז, שנס ליחו מזמן, מככבת כאן. משורות על תימנים וגילם המופלג ועד בדיחות נישואים שחוקות. "את מדברת עם בעלך ורואה שהוא הולך", מספר מני עוזרי ברגע שלו לזרוח בתוכנית, שזוכה לשם "סטנדאפ לחצים". "אני חושב, הוא עונה לך", ממשיך עוזרי. "על מה אתה חושב? שואלת האישה. על איך לברוח, עונה הגבר". קטעים.

"מה מעצבן אותי? תשאלו אותי מה מעצבן אותי",מבקשת ליטל שוורץ מחבריה,ומספרת שהיא כועסת על ההחלטה לסגור את חדרי הכושר. ניחשתם נכון, זה מעצבן אותה כי היא רוצה להחליט בעצמה לא ללכת לחדר הכושר. פאנצ'ים שאפשר לראות מקילומטר מתעופפים להם באוויר, שוורץ מצחקקת בסוף כל אחד מהם כאילו זו פגישתה הראשונה עם עולם הקומדיה. כל העסק מתחבר לכדי חגיגה שמחה שכולה הומור לא גבוה במיוחד, אשר את רובנו יחזיר לטיול השנתי של כיתה ט', נניח.

זה לא שהכל רע ב"סטנד־אפ ניישן". זה לא יכול להיות רק רע עם קאדר קומיקאים כזה, שבין אם תתחברו להומור שלו ובין אם לא - הפופולריות שלו בקרב היושבים בציון מוכחת כבר לא מעט שנים. פה שוורץ עם בדיחת דפיברילטור מוצלחת ("מי נותן שם כזה מסובך למכשיר כזה חשוב?") או גאג פתולוגיה משעשע ("לא סומכים עליך עם אנשים חיים"); שםשלומי קוריאטמצליח לזקק חוויית הורות במשפט שנון למדי, מסוג של "פעם השארנו את הילדה עם הסמארטפון. היא השתתפה במכרז על שטח חקלאי בכרכור וזכתה". אפילו יציאה בסגנון "ליצנים זה כמו גראס. יש רגיל ויש רפואי" של מימון מצליחה להעלות חצי חיוך.

אבל רגעים כאלה נעלמים בין מערכוני פארודיה משונים על פרופסור גליה רהב, פינת "בום עליך" עם זוכי הריאליטי אסי בוזגלו, תקוה גדעון ויעל מ"המירוץ למיליון" (חכו, יש פצצת קונפטי בסוף), ופינת "הילד הכי מצחיק בישראל". האחרונה גורמת לצופים, וסליחה עם משתתפיה, יותר אי נוחות ומבוכה מאשר צחוק.

שיחוק אחד משמעותי בכל זאת היה כאן, בדמות האירוח של סטטיק ובן אל תבורי, שהגישו קטע סטנדאפ חביב משלהם והתארחו בפאנל. לסטט בוי ולתבורי יש נוכחות טלוויזיונית כיפית, ותמיד מרענן לפגוש מחדש זמרי פופ שלא מתביישים להפגין הומור עצמי. הם הוסיפו לתוכנית הפתיחה אבק כוכבים ראוי, ויש לקוות שגם יתר האורחים בעתיד יהיו מהשורה הראשונה של הכוכבנות הישראלית.

זה לא פייר לשפוט תוכנית ראשונה, מכל הסיבות הברורות. לפורמט לוקח זמן להתבשל, וגם הצופים זקוקים לכמה שבועות להתרגל עד שכל העסק מתהדק ומקבל אופי וצורה. מי שחיבב את "צחוק מעבודה" או אפילו את "מועדון לילה" - ודאי יתחבר גם לגלגול החדש, אף שייתכן שגם הוא ישאף לבדיחות קצת יותר משויפות מדאחקות על תימנים, זקנים ועוד קורונה.

מי שלא מתחבר להומור באווירת "יאללה חבר'ה, איזה צחוקים" קולנית, מהסוג שהרחיק צופים גם מאבותיה בז'אנר, סביר שיימנע גם מ"סטנד־אפ ניישן". לפעמים שמח באולפן לא בהכרח שווה שמח בבית.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו