"שעת אפס": שוב השמאלני ערכי ורדוף, והימני גזעני ומיליטנטי?

השיח שנוצר סביב הפרומואים של "שעת אפס", עוד בטרם עלתה אמש (שני) לאוויר, כבר התחיל לקבע את הסדרה כ"שיעור באזרחות", אבל היא לא. וטוב שכך.

ההנאה ממנה תגיע, והיא תגיע, מכל הדברים שמרכיבים סדרה טובה: סיפור מקורי וזווית חדשה של שמאל־ימין, עלילה מטופלת היטב ומשחק נפלא. אבל שיעור הגון באזרחות היא לא. בטח לא כשרק צד אידיאולוגי אחד מוצג בצורה ראויה: כן, כן. ניחשתם - השמאלני. מי שישפוט את הסדרה כדיון פוליטי בין שמאל לימין יחטא לעניין, כי היא מציגה איש שמאל אמיתי בדמות המורה לאזרחות, אך את הימין מייצגת נערה ללא שייכות פוליטית מגובשת, טינאייג'רית בעייתית שאימצה דעה שטחית ששמאלנים מדביקים בקלות לימנים ("מוות לערבים"), בעיקר כדי להתגבר על רגשות דחייה ועל דימוי גוף נמוך, וכדי להתקרב לנער שהיא אוהבת בכיתה.

לפי שלושת הפרקים הראשונים, שורש הסכסוך והעלילה המתפתחת ממנו מובילים לקביעות המגמתיות שהתרגלנו אליהן מעולם התרבות שלנו: השמאלני הוא ערכי ורדוף, והימני גזעני ומיליטנטי. הפעם התגייסה גם מערכת החינוך להתעמר בקדוש המעונה ולגונן על הימני המצוי. השמאלני משלם את מחיר הסכסוך ויוצא למסע ייסורים בחברה הישראלית, והימני רק מרוויח ממנו.

היוצרת דקלה קידר יצרה דרמה השואבת השראה מסערת המורה אדם ורטה, שפוטר אחרי אותו שיימינג פומבי עם תלמידה. זו סדרה ששמה במרכז סוגיות של גזענות בחברה הישראלית, את שאלת מוסריותו של צה"ל ואפילו סימון "וי" על פרשת אלאור אזריה, אבל כדי שימנים יצפו וירגישו אשמים לגבי הדעות האלה שלהם.

היא לא דיון אמיתי, בעיקר כי נושא השיעור - ערבים שזורקים הערות ליהודיות בבריכה ולכן צריך לאסור עליהם כניסה - ספק אם היה גורר קריאות "מוות לערבים", או מורה לאזרחות ותלמידי כיתה ישראלית לכזה תוהו ובוהו.

אבל כאמור, מדובר ביצירה משובחת שאפשר ליהנות ממנה באמת. בניגוד למחלה של לא מעט סדרות ישראליות, של דיאלוגים לא מציאותיים, היא כתובה ומבוימת היטב (איתן צור), ומכניסה אותנו לעולם של דמויות רגישות ומורכבות שאפשר להאמין שרק הניחו מצלמה לידן. מעל לכל בולטת תצוגת משחק של קאסט שלם, שבראשו הופעה נהדרת של דורון בן דוד ("פאודה") בתפקיד המורה, מיה לנדסמן ("המפקדת"), רונית אפל ואמיר בנאי (הבן של אורנה), שמגלם באמינות נער שצריך להתמודד עם סערות שסידר לו אביו - מציאות שהוא כנראה מכיר מאמא.