בהשוואה ליתר תוכניות הריאליטי, "טיפול זוגי" דורשת מהמשתתפים בה הרבה יותר הקרבה וחשיפה אישית. לתעד לאורך חצי שנה טיפול פסיכולוגי ואז לשדר אותו בפריים־טיים, מצריך מהמטופלים אומץ נדיר. הסצנות אותנטיות ואינטימיות, לעיתים מביכות, והאינטרנט מופצץ בניתוח אישיותי של הפציינטים ובחיטוט ציבורי מעמיק ברגשותיהם.
לכן המחשבה המתבקשת היא מדוע אנשים שנראים נחמדים ושפויים, ולכאורה לא מוּנעים מרדיפת פרסום, התנדבו לכבס את הכביסה המלוכלכת של הזוגיות שלהם בטלוויזיה? ובעצם, מדוע ויתרו על חיסיון מטפל־מטופל והעדיפו את התוכנית על פני טיפול פרטי ללא מצלמות וחשיפה ארצית?
בתום 12 פרקי העונה, שהסתיימה אמש, לא קיבלנו תשובה חד־משמעית לגבי המניעים שהובילו את ארבעת הזוגות להשתתף בפרויקט.
"טיפול זוגי" מצידה עשתה הכל כדי להנעים להם את הסיטואציה המורכבת. למשל, המצלמות מוסתרות (הן מאחורי המדפים, אם חיפשתם), מה שאפשר לזוגות להשתחרר ולהיפתח.
כמו כן, התוכנית מצנזרת את עצמה. היא בחרה לא להראות חלקים צהובים ואינטימיים מדי, והקפידה להתרכז בתהליך הטיפולי. למעשה, לא נוצר מתח אם בני הזוג יישארו יחד או ייפרדו, אף שהאופציה נדונה קצת על ספת הפסיכולוגית, כי הליהוק הורכב מזוגות שלא הגיעו לשם במצב בלתי הפיך.
זאת אומרת, "טיפול זוגי" היא טלוויזיה לימודית, שמצרפת ערך מוסף לחשיפה הנפשית ולהתערטלות הרגשית של האנשים שמופיעים בה. היא מסוגלת לחזק צופים המזהים בהם בעיות מוכרות, ומספקת כלים ופתרונות. כתוצאה מכך, מקובל לחשוב שהזוגות רואים עצמם באיזושהי שליחות ציבורית, כאילו אלוהי הטלוויזיה בחר בהם כייצוג למצוקות המין האנושי והטיל עליהם לשמש דוגמה עבור כולנו. והציבור באמת מפרגן לדוגמנים שלו - הזוגות לא נתפסים כרודפי פרסום אלא כבובות ראווה או נסיינים, ולכן זה הכרחי לחטט ברגשותיהם.
אבל מתחת לעטיפה הרומנטית והערך הלימודי, "טיפול זוגי" מספקת את ההצצה הכי חודרנית ואינטימית שניתן לקבל אל הנפש של משתתפיה ולחדר המיטות שלהם, ברמה ששום ריאליטי אחר לא עושה. בימינו כמעט מצופה מאיתנו לשתף הכל עם כולם; רוב האנושות משתוקקת שיציצו לה - בסטורי, בטיקטוק או בטלוויזיה. רוצה לומר, משתתפי העונה חוו סיפוק והעצמה מעצם ההצצה שלנו עליהם לאורך התהליך, וזאת הסיבה שבגינה הסכימו להשתתף בניסוי.
טיפול זוגי (פרק סיום העונה), כאן 11, 21:15
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו