הדוקו על ענת גוב: פספסנו אישיות גדולה מהחיים

את המחזאית ענת גוב למדנו להכיר בנסיבות טרגיות, מהריקוד החושפני שבחרה לעשות עם המוות מהרגע שקיבלה את הבשורה, ובכתבות מגזין על מחזות שכתבה בנושא. בסרט "ענת גוב: על החיים ועל המוות" אנחנו יושבים איתה לשיחת פרידה.

האישה, שהבינה לפני כולנו את המשמעות האמיתית שבמושג "הכלת המתים", מתיישבת לשיחה נטולת עצב ופחד, כמעט באופן מקומם, עם סוכן השחקנים אריק קנלר, כביכול על העיזבון האמנותי שהשאירה, אבל בעיקר על הצוואה הרוחנית: כל סוף הוא גם הפי אנד.

היא צוחקת על המוות ויותר מכל צוחקת על הפוחדים ממנו. זהו לא סרט פילוסופי ולא מסמך עמוק על נבכי הקיום האנושי. סביר להניח שאם גוב היתה קוראת את השורות האלה, היא היתה מגחכת עליהן.

תוך כדי השיחה המרתקת של קנלר עם גוב, משולבים תסריטים מוקראים ממחזות שכתבה. התחושה היא שהם "מפריעים" לאינטימיות עם ענת ומונעים מאיתנו עוד רגעים איתה. לי עברה מחשבה על איך פספסנו אישיות כזו, שבחרה להישאר מאחורי הקלעים.