את המושגים "גזענות של ציפיות נמוכות" ו"הנדסת תודעה" המיוחסים לא פעם לתקשורת הישראלית הכרנו בנפרד, אך מה קורה כששניהם נפגשים על רקע פיגועים? אייטם של אור הלר בחדשות 13.
כשהוא מצטט "גורם ביטחוני" עלום, אשר ניסה למתוח קו מחבר בין חמשת הפיגועים, דיווח הלר כי בכל חמשת הפיגועים האחרונים היה איזשהו רקע אישי נפשי, לרוב מעולמות הזוגיות, שהוביל אליהם; "ההוא שסכסוך משפחתי קרה לו", "ההוא שאשתו עזבה אותו".
לא מעט אנשי תקשורת, הנמנים עם השמאל הישראלי הפרוגרסיבי, מסרבים להכיר בכך שמדובר במלחמת דת לכל דבר ומחפשים להתחשב ולהבין את המקום ה"אחר" שממנו מגיעים מחבלים. גם אם נניח לרגע בצד את הטירוף במחשבה שריב עם האישה באמת מוציא אדם למסע סיום חייו של יהודי, מדהים לראות איך כל חמשת הפיגועים, במקריות השייכת לעולמות סיכויי הזכייה בלוטו, נולדו ממצוקה אישית־משפחתית.
בעולם טלוויזיוני שבו כל שופט בתוכנית בישול רוצה להבין מאיזו חוויה רגשית הגיעה המקלובה שטעם, וכל רווק ב"חתונמי" מגיע עם שריטות ומקשקש על חשיבות "תהליך", היה צפוי שגם לתחום הבנת האויב יגיע הטרנד המתחשב, או ה"מכיל", במצוקה האישית הייחודית שממנה מגיעים המחבלים.
טלוויזיה ישראלית לא צריכה לחפש מניעים מייצרי אמפתיה אנושית לרוצחי יהודים. ככל שנקדים להבין שלא רוצים אותנו כאן, כך נוכל להתמודד עם המציאות טוב יותר.
לחבר כל פיגוע לתולדה שלו על רקע אישי זה במקרה הטוב מופרך ובמקרה הרע פשע נגד האמת: האם אי פעם ויכוח בין יהודי לאשתו נגמר ברצח ערבי? האם אי פעם יהודייה שבעלה נפרד ממנה יצאה לפגוע בערבי?
האובר־מוטיבציה לספק מניע פסיכולוגי לאובר־מוטיבציה של פלשתינים לרצוח רק יהודים חייבת להיכלל בפרק מיוחד בספר המצוין של חנן עמיאור "הסדנה להנדסת תודעה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו