מצלמה בלי בושה: "החיים הסודיים של בני 5" מייצרת כוכבים קטנים ולא מודעים

הנה סוד שלא מספרים לכם ב"החיים הסודיים של בני 5": הסודות האמיתיים בחייהם של בני ה־5 היום חבויים בטאבלט ובערוצי יוטיוב. לכן, כשצפיתי בעונה החדשה של סדרת הדוקו־ריאליטי הזאת של yes, שעוקבת אחר 12 ילדים בגן מרושת מצלמות, הבן שלי טום רבץ לצידי על הספה והשתדל לא לנתק את מבטו מהאייפד. אבל לריאליטי יש כוח ועוצמות, ואם הוא עשוי כהלכה ביכולתו להכניע כל בן אנוש. אפילו ילד עקשן בן 5 וחצי.

ככל שהעונה התקדמה (הערב ישודר הפרק הרביעי והאחרון), כך טום נשאב יותר ויותר אל גן הילדים הטלוויזיוני. בגלל החיבור לנושאים שמטרידים אותו, למשל החשש מהמעבר לכיתה א', למערכות היחסים בין הדמויות, לאתגרים ולמשימות שהוא משוכנע שיצליח אם ישתתף בתוכנית, ולסיפורים אישיים שנשמעו חריגים ביחס לעולמו השגרתי.

נגיד, ילדה שלא פגשה מעולם את אביה, ערבי מיפו שמחפש את זהותו, חולת לוקמיה שעברה טיפולי כימו, ובעיקר ילדה שסיפרה כי החבר הכי טוב שלה בגן בשדרות נהרג מפגיעת רסיסי טיל שחדרו את חלון הממ"ד. זה החזיר לטום זיכרונות מהמלחמה האחרונה, הציף תהיות קיומיות ומדיניות, אבל יותר מכל הבהיר לו את ההבדל בין סדרה מתוסרטת לבין דוקו־ריאליטי עם דמויות אנושיות שמספרות סיפור דרך מציאות אמיתית.

ברגע שטום הפנים כי סיפור המוות של בן גילו התרחש באמת, הוא גם הבין את כוחו של הריאליטי וכיבה את האייפד, נשאר מרותק עד הסוף ואז הביע עניין בשתי העונות הקודמות. כשזה אמיתי זאת טלוויזיה הרבה יותר מעניינת, הסביר לי בני בן ה־5.
אמנם היא חינוכית, מחבקת ואותנטית יותר מרוב סדרות הז'אנר, אבל "החיים הסודיים" היא עדיין ריאליטי, וכתוצאה מכך גם מייצרת כוכבי ריאליטי בגרסאות מיניאטוריות. בעונה החדשה הוזמנה לגן גיבורת העונה הראשונה, יהב, שכעת סיימה כיתה א', כדי שתספר לילדים על בית הספר. היא התקבלה במבטי הערצה ממש כמו כוכבת ריאליטי קטנה.

מצד שני, בשל גילם הם עדיין כוכבים שלא מודעים לכוכבותם, לא משחקים למצלמות, ולעיתים קרובות חושפים את המניפולציות שההפקה עושה עליהם. ככה מעבירים את תרבות הריאליטי מדור לדור, ככה ממציאים את כוכבי המחר, ככה בונים אצל ילד בן 5 שאיפות לכבוש את הטלוויזיה.