אתמול הוכח רשמית שהציבור הפסיד את אחד האירועים התקשורתיים החשובים בתולדות הטלוויזיה בישראל, יש שיאמרו שהחשוב ביותר. עדותו של ניר חפץ, על שלל התיאורים הגרפיים, שטפה את הרשתות החברתיות, את אתרי החדשות ואת הרדיו - והכלי העוצמתי והחשוב ביותר, טלוויזיה בשידור חי, נעדר מהאירוע. הפעם - לא באשמת "התקשורת".
הציבור בישראל נחלק לשניים: אלו שעוקבים אחר המשפט בתחושה שנעשה עוול משפטי למנהיג פופולרי מהימין, ואלו שמבחינתם עצם הגשת כתבי האישום מספיקה להרשעה ולהפלת שלטון. עבור שני הצדדים, לשידור מלב־ליבה של המחלוקת, קרוב לעדויות ולהתנהלות השופטים - חשיבות מהמעלה הראשונה.
עד אתמול, הדיון באם יש לאפשר למצלמות הטלוויזיה להיכנס אל אולם בית המשפט, עוד יכול היה להתנהל ברוגע ברמה הפוליטית־אקדמית; אך רעידת האדמה שמייצרות העדויות הגרפיות של העד בחקירה, שהזכירו סדרות דוקו על מתקני כליאה של עצירים ביטחוניים מסוכנים, סיפרה סיפור מטריד ומחריד על איך טולטל נפשית, כלכלית ומשפחתית עד מדינה, שמודה בעצם: "נאלצתי למסור גרסה".
רק לדמיין את יום השידורים המיוחד, שבו עד המדינה ואזרח בישראל חוזר על האיומים שהוטחו לעברו; את כתבי המשפט יוצאים ונכנסים כדי לדווח; את צוות הפרשנים המשפטי שהיה צריך להגיב בלייב על הדברים.
החשיבות העליונה בהעברת הצמתים החשובים במשפט נובעת גם מתחושה קשה אצל חלקים גדולים בציבור, שהאמת אינה מתווכת כהווייתה - כתבי המשפט כמעט שלא מסתירים את עמידתם לצד עמדת הפרקליטות.
עדות חפץ, אם היתה משודרת בשידור חי, או אפילו מצולמת ומשודרת במהדורות - היתה עושה שירות כפול לשאלות הנוגעות לאינטרס הציבורי: האם המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה אפשרו לעבור על החוק, על מנת להגיש כתב אישום בכל מחיר נגד ראש ממשלה מכהן? אם במשפט של האישיות הבכירה במדינה מתבצעות עבירות כאלו על החוק, מה מרשות לעצמן הרשויות לעשות כשזה מגיע לאזרח הפשוט?
נתניהו חזר וביקש הכנסת מצלמות, וגם הערוצים עצמם פנו אל הנהלת בית המשפט - אך כולם סורבו. לכן נשאלת השאלה: למי יש אינטרס לחבל באינטרס הציבורי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו