לאן נעלמו תוכניות הסאטירה בישראל?

וואו, ראיתם את המערכון של ארץ נהדרת שבו בנט (זרחוביץ') מפנה את הגב לפוטין, ולאורך כל הפגישה מעניין אותו יותר לדעת אם כל התקשורת הישראלית הגיעה, אם לדנה וייס לא קר, ואם הכיסא של ספי עובדיה נוח לו? נו, המערכון עם הסיום הקורע שבו אלקין נרדם עם נחירות בפרצוף של פוטין בחיקוי מושלם של יניב ביטון? לא נתקלתם בזה?

אוקיי, אז ראיתם את המונולוג שבו שליין שחט את אלקין, שנרדם על השקית מרמי לוי? מה עם תום אהרון ששר להם שיר ערש, יצא לכם? רגע, אפילו לא את הפינג פונג דאחקות בין ארז לקטורזה בשישי?

למה שתראו? מאז הקמת ממשלת השינוי, חל גם שינוי תמוה על המסך: אין בישראל תוכניות סאטירה. אף לא אחת.

תוכניות מושקעות שעסקו בסכסוך בין ימין ושמאל ובין פוליטיקאים לציבור, נעלמו להן כלא היו, או שלא בוער להן לחזור כל כך מהר. אז נכון ש"ארץ" בפגרה ובנובמבר תשוב, אבל "גב האומה", "עד כאן" (גילוי נאות: הייתי חלק מהפאנל הימני בתוכנית), "תום אהרון" ואפילו "זה לא אולפן שישי" - לא באירוע.

מאז הקמת הממשלה החדשה, לאקטואליה שהיא מייצרת אין קונטרה סאטירית, וזו עובדה ששווה לבחון אותה: האם לזכייניות לא בוער להרים תוכנית שתתנגח ביציר כפיהן? או שמא הציבור הוא זה שהצביע בשלט על רצונו בפחות ביקורת נושכת ויותר תוכניות תחפושות ו/או הכנת פולנטות סלק?
תוכניות הסאטירה בישראל הן כלי תודעתי רב־עוצמה להגחכת ראשי ממשלה, לריסוק פוליטיקאים חזקים, ולפירוק קומבינות פוליטיות כשהן חורקות. את כל הגעשעפט האקטואלי שעוברת הממשלה מיום הקמתה היא עושה כמעט ללא בדל ביקורת.

הבעיה כפולה: הסאטירה גם מעצבת את התודעה הפוליטית של כל שכבת ה"בלתי מעורבים", אלו שמעדיפים לצרוך את הניוז שלהם מראנינג גאג אצל הקיציסים והשליינים, ולא מראיונות ומפאנלים אצל אודי סגל והקושמרוז.

צריך לבדוק אם בחסות מטריית הסיוע התקשורתי שלה זוכה הממשלה, לזכייניות לא חשוב מספיק להחזיר אל המרקע אפילו תוכנית סאטירה אחת (חוץ ממכונת הרייטינג הבידורי של מולי שגב), או שהאשמה היא בכלל בקהל שלא מייצר את הדרישה "מלמטה".

לא ברור למה לאף זכיינית או לתאגיד השידור הציבורי לא דחוף להפיק תוכנית בז'אנר הכי מתבקש, ז'אנר של תוכן כתוב ואיכותי שהשפיע על חיינו עוד מימי "ניקוי ראש". או שהסיבה האמיתית היא שעכשיו כשביבי בחוץ באמת יש לנו ארץ נהדרת אז נורא קשה לעשות סאטירה.

אפשר להבין את הקושי. לך תסביר עכשיו לכותבים שבמשך 12 שנה פירקו לגורמים רק את נתניהו וסביבתו, איך כותבים על המחליפים שלו, אבל עד הקטע שזה באמת יזיק להם.

עם אותה בעיה מתמודדת הסאטירה באמריקה, שגייסה את ארסנל הארס להפלת טראמפ, ועכשיו צריכים לבקר את סליפי ג'ו. גם שם הביקורת נושכת ברמת פודל מטושטש מחומרים מרדימים, ועדיין, מספר תוכניות הסאטירה לא ירד.

תעשיית הטלוויזיה בישראל כנראה מאשימה את הקהל אך נהנית לרכוב על התירוץ הזה, מה שמאפשר לדיירים החדשים בכנסת להתגבש בשקט. במחשבה שנייה, אולי עדיף שאין סאטירה כשאנחנו רואים איפה ליבה של התקשורת נמצא.

כמה עוקצני כבר יכול להיות מערכון על זה שבנט מבסוט, ושלפיד הוא מבוגר אחראי? מי רוצה לראות שני אנשים ליד הברזייה אומרים זה לזה "בוא'נה אחי, ראית איך ארץ נהדרת קרעו את הממשלה על זה שהיא מגובשת מדי?"