הסדרה החדשה של נטפליקס נותנת שיעור טוב בפוליטיקלי קורקט

העולם משתנה ומעדכן גרסאות בקצב מסחרר, ואולי נתקלתם כבר במונח הפופולרי Woke. משמעות המילה, בעצם, היא להיות ער ומוּדע לתמורות החברתיות והפוליטיות של ימינו. זאת אומרת, להתנהל בצורה מושכלת ונאותה בהתאם לרוח התקופה שאחרי MeToo ואחרי מחאות Black Live Matter.

אנשי ה־Woke רואים עצמם כנאורים, פרוגרסיביים ולוחמי צדק חברתי, והמציאות מוכיחה שההשפעה כבר פועלת. לדוגמה, לכנות את ספיר ברמן שופטת ולא שופט - זה להיות woke. אבל כש־woke מתפתח לכדי אקטיביזם רדיקלי אזי התקינות הפוליטית הנ"ל מתורגמת במקרים רבים לעידוד שימיינג ציבורי כלפי מי שנתפסו נגיד באמירות גזעניות וסקסיסטיות או בפגיעות מיניות.

במקרים אחרים, למען יראו וייראו, ה־Woke מעודד גם ביטול לגיטימיות תרבותית של מי שלא מתאימים יותר לעולם החדש (החרמת אמנים, מחיקת סרטים משרתי צפייה או ניתוץ פסלים של דמויות היסטוריות). מכיוון שהתופעה מקורה בפערי דורות, הרי שה־woke מזוהה כיום בעיקר עם דור הזומרים, הלוא הם הסטודנטים.

שלל סדרות טלוויזיה מתרחשות באוניברסיטאות ומציגות צרות של תלמידים, תהליכי התבגרות וכיוצ"ב, אך קשה להצביע על אחת שדומה ל"החוג לאנגלית" (במקור: The Chair), שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס. הסטודנטים בה מזכירים יתושים שרק מפריעים, והעלילה מתרכזת בפרופסורים מאובנים שהמציאות מחליקה מידיהם.

"החוג לאנגלית" מתארת עולם אקדמאי מבפנים. בתפקיד הראשי סנדרה או ("האנטומיה של גריי", "להרוג את איב"), שמגלמת את האישה הלא־לבנה הראשונה שמונתה לראש חוג יוקרתי לספרות אנגלית באוניברסיטה מיושנת. את הג'וב היא מקבלת בטיימינג של קיצוצים ושינויים, ומזגזגת בין תמיכה בקולגות לבין הדרישות החברתיות המעודכנות - משילוב של גזעים מגוונים ועד איך מלמדים על מחבר הספר "מובי דיק" שנהג להכות את אשתו.

על הסדרה חתומה השחקנית אמנדה פיט, שכתבה את התסריט והפיקה אותה עם בן זוגה דיוויד בניוף ועם שותפו דן וייס (יוצרי "משחקי הכס"); בין משתתפי העונה גם דיוויד דוכובני וג'יי דופלאס. "החוג לאנגלית" נוברת במתרחש בחדרי חדרים של פקולטה כלשהי, אך היא מעוניינת להציף שינוי תפיסתי שמוביל הדור הצעיר בענייני גזענות, סקסיזם, אייג׳יזם וכדומה. בדרך גמלונית, בנאלית ומפוחדת, ולמרות דמויות לא מספיק מפותחות, "החוג לאנגלית" עושה את העבודה, משיגה את מטרותיה ומשקפת מציאות עכשווית באוניברסיטאות.

העלילה דחוסה בשישה פרקים של חצי שעה, ולעיתים מרגישה כאילו היא מנסה לתפוס יותר ממה שהיא מסוגלת. למשל, במקרה שבו פרופסור מוערץ מתויג ע"י תלמידיו כנאצי בגלל הלצה לא מוצלחת על היטלר, ואיכשהו בסוף האמירה הבומבסטית מתפספסת. ממש כמו תופעת ה־Woke, שהסדרה מתיימרת להתמודד איתה ועם השלכותיה.

החוג לאנגלית (The Chair), נטפליקס