פעם, מזמן, ישראל היתה מקבלת את השבת שלה עם "סרט בערבית" בטלוויזיה. רגע אחרי שנגמרו הניקיונות, ומייד אחרי שחזרנו ממגרש המשחקים או סיימנו לבשל לשבת, הכל היה מוכן לקבל את השבת עם הסרט השבועי שהגיע אלינו ממצרים. הס הושלך בבתים, ולא משנה היכן, ובטח לא מה היו הדעות הפוליטיות שלך.
ובשבת, בשבת קיבלנו את "המסעדה הגדולה" ששילבה בין ערבית, עברית וישראליות שכולנו ידענו לצחוק ממנה. וביום שני ראינו גולים מהליגות הנמוכות ומאירופה במה שהוגדר אז "ספורט בערבית". למדנו כל כך הרבה ביטויים שנשארו צרובים אצל כל חובב כדורגל ישראלי במוח, וסולומון מוניר היה לא פחות גדול מכל אדם אחר בטלוויזיה.
ומדי ערב, רגע לפני שהתחילו תוכניות הילדים, קריינית הרצף המיתולוגית ג'יהאד נסאר פתחה את השידור ב"סיידאתי וואסדאתי" ואז הקריאה את התוכניות. אה, ובין לבין ציפינו שבערוץ הלבנוני והירדני יראו לנו תוכניות מהעולם ואירועי ספורט בלעדיים, אם הצלחנו לסדר כמובן את האנטנה.
מאז כמובן לטלוויזיה בערבית בישראל יש אפיק משלה ועשרות ערוצים זרים בטלוויזיה שלנו מגיעים מארצות ערב השונות, אבל אנחנו עדיין מתלהבים כשמישהו כמו מוחמד מג'אדלה או לוסי אהריש מדברים בערבית בשנת 2026 בטלוויזיה. פעם בכל שישי שמענו "אינשאללה" מהמסך והלכנו להדליק נרות שבת. כיום נדמה שאת הערבים שלנו בטלוויזיה אנחנו אוהבים מתים ב"פאודה".
מהדורות האקטואליה בכל הערוצים
