"ההכנסות צנחו": כוכבת הילדים על המחיר הכלכלי שספגה - והפרק החדש בחייה

כוכבת הילדים של שנות ה-90, שהפכה לאחד הפנים המזוהים עם ערוץ הילדים ועם קלטת ה"מקרנה לילדים", מספרת בפודקאסט Stars עם אסף הדר על ההצלחה שהגיעה כמעט בן לילה, ההכנסות שצנחו לאחר שהחליטה לשנות כיוון, ההשקעה של כמעט מיליון שקל בפרויקט שעדיין מלווה אותה כלכלית, והסיבות שבגללן בחרה לעבור מעולם הבידור לעשייה חברתית ואמנותית. כיום, לאחר שהקימה את עמותת "אורות באפלה" בעקבות 7 באוקטובר, היא יוצרת תערוכה חדשה שתוצג בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד ותפגיש בין סיפורי אנשי המילואים שתיעדו את המלחמה מבפנים לבין אנשי הרפואה שפגשו אותה בחדרי הטראומה, בחדרי הניתוח ובמחלקות.

דבורין, במאית, יוצרת, שחקנית ומנחת טלוויזיה, שתציין בקרוב את יום הולדתה ה-52, חוזרת בריאיון לתחנות המרכזיות בקריירה שלה: מהילדה שהגיעה לאולפני הטלוויזיה בגיל 12, דרך ההצלחה המסחררת של "המקרנה לילדים" ועד ההחלטה לוותר על הכנסות גבוהות ולבחור בדרך מקצועית אחרת. היא גם מתייחסת להבדלים בין כוכבי הילדים של פעם לאלה של היום, למחיר הכלכלי של העצמאות ולתפיסת העולם שהובילה אותה לעשייה חברתית.

נחזור לתחילת הדרך, לשנות ה־90. איך את זוכרת את השנים האלה?

"קודם כול, אתה צודק כשאתה אומר משהו נורא אוטופי, נורא ורוד. זה גם קשור לגיל, כי אין מה לעשות, ככל שאנחנו יותר צעירים, אנחנו יותר תמימים. אני חושבת שיש פחות תמימות מאשר כשאנחנו גדלנו, עם הטלוויזיה הזאת, עם המצלמות, עם קלטות הווידאו. הכול היה נורא, נורא תמים, לא רק במסגרת הצריכה שלנו, אלא גם ברמת המחשבה, כי לא היינו חשופים להרבה דברים שהיום כולנו חשופים אליהם. התחלתי בגיל נורא צעיר, בגיל 12. זה היה מבחינתי הגשמת חלום, כי מהיום שנולדתי אמרתי: 'אני אהיה על במה, אני אשחק'. בגיל חמש עליתי על במה ביום העצמאות ושרתי: 'איי יו איפו, אבא'שך קופיקו, אימא'שך היפופוטם ואתה חמור קטן'. הורידו אותי מהבמה. אמרו: 'נו, נו, הילדה הזאת שובבה וצריך לשים לה גבולות'. ומאז אין כל כך מי ששם לה גבולות.

"הגעתי לבמה בגיל נורא צעיר. 'תופסים ראש', שמבחינתי זה היה כמו חוג, ואני אומרת את המילה 'חוג', שזה כמובן חורה למה שזה היה, כי זה היה דבר מדהים. זו הייתה אחת התוכניות הכי מובילות בטלוויזיה. גם הייתה רק את זה, אז זו לא כל כך חוכמה. ואז 'צעירי תל אביב'. זה היה חבר'ה, זה היה כיף. זו הייתה הרפתקה להיות כל היום באולפנים. הייתי ילדה שגדלה באולפנים, שהייתה משגעת את כל הצלמים ואת כל התאורנים, לא מפסיקה לדבר ולא מפסיקה לזרוק בדיחות. זו הייתה חוויה מהממת".

את מתארת ילדה עם המון תשוקה לעולם הבידור. עד כמה היית פרפקציוניסטית כבר אז?

"מלא, מלא. תשוקה אחרת ממה שיש לי היום, אבל מה זאת תשוקה אחרת? תשוקה היא תשוקה היא תשוקה. התשוקה מתבטאת באותה דרך של טוטאליות, של התמסרות ושל הכיף שזה עושה לך, גם כשמתעסקים בתכנים שהם לא פשוטים. תמיד רציתי לעשות את הדברים הכי טוב. הייתי גם מאוד פרפקציוניסטית, במידה. אף פעם לא השתגעתי, אף פעם לא ישבתי בבית וגמרתי את עצמי על ללמוד טקסטים. הרבה ממה שאני זוכרת, סמכתי על עצמי. רציתי שזה יצא הכי טוב, אבל לא הייתי משתגעת על זה".

מאחורי הקלעים בערוץ הילדים

בשיא הקריירה שלך, לפני הגיוס, היו מי שלא הבינו למה את עוצרת הכול ומתגייסת. איך קיבלת את ההחלטה?

"התגייסתי, ואני זוכרת שאמרו לי: 'מה? למה את מתגייסת? כל הקריירה לפנייך. יאללה, תגשימי. את עכשיו בשיא'. ואמרתי: 'אני עוצרת את הכול'. זה נראה לאנשים מאוד מאוד מוזר, כי באמת הייתי בשיא שלי עוד לפני שהתגייסתי, בשנת 93', ואני מתגייסת. בכלל לא הייתה שאלה מבחינתי, מבחינת הערכים והבית שגדלתי בו, ובאמת התגייסתי. כשהשתחררתי, כבר ביום שהייתי בבקו"ם, באותו יום הייתי כבר ב'זאפ לראשון' כמנחה. הייתי שם בערוץ 1 במשך חצי שנה, ובמקביל כבר חיזרו אחריי מערוץ 6, שבכלל לא ידעתי מה זה.

"התקשרו אליי פתאום ואמרו לי שהם רוצים שאבוא להנחות את שידורי הקיץ של 'הכדור הפורח' או 'הכיתה המעופפת'. אני כבר לא זוכרת. אמרתי להם: 'אבל סליחה, אני נוסעת לטיול עכשיו בגואטמלה. טיול שחרור, אבל אם תרצו אותי כשאני אחזור, אז בכיף'.

"בהתחלה עוד לא הבנתי את גודל האירוע, כי ערוץ הילדים עוד לא התפוצץ. זו כבר הייתה שנת 1995, והיו שם כל המנחים המופלאים, אבל אני עוד לא הבנתי את גודל האירוע. אמרתי לעצמי שאם הם באמת רוצים אותי, הם ייקחו אותי גם אחרי חודשיים. אם אני באמת טובה להם, אז חודש ימינה, חודש שמאלה. אם הם רוצים לסגור פינה רק בשביל שמישהו יבוא להנחות את שידורי הקיץ, אז עדיף שאני לא אכנס. נסעתי, חזרתי, וחיכו לי".

מתי התחלת להבין שאת לא רוצה להישאר רק בתפקיד המנחה, אלא ליצור בעצמך?

"כשהתחלתי להנחות בערוץ הילדים, אני חושבת שהתחילה תקופה שכבר לא הייתה תמימה כמו התקופה שהייתה לפני כן. הרגשתי יותר את התחרות, הרגשתי יותר שאני מחפשת את המקום שלי. הרגשתי שאני כבר לא רוצה לעשות רק את מה שאומרים לי, רק לקרוא טלפרומפטר ולהיות איזו בובה שאומרים לה מה לעשות. רציתי כבר, התחלתי להרגיש שכיוצרת זה מבעבע בי ממש ממש חזק. שנתיים לאחר מכן יצרתי את הסדרה הראשונה שאני היזמית והיוצרת שלה, וגם המפיקה והשחקנית. זה נשמע נורא, אני מתנצלת, אבל כשאני רוצה משהו, אין לי בעיה לעשות את הכול, מאחורי הקלעים ובחזית. זה אפרופו התשוקה".

את מדברת על "בנדנה ג'ונס", אבל מאחורי סדרת ילדים מצליחה יש גם עבודה עסקית לא פשוטה. איך נראה התהליך?

"אני יוצרת את 'בנדנה ג'ונס'. את הסדרה הזאת יצרתי במשך בערך שנה, עד שבכלל זה קרה, כי צריך לגייס כסף. כשאתה מדבר על ליצור משהו, זה ליצור אותו מאפס. להביא את הרעיון, להתחיל להביא אנשים שילכו אחרייך, להביא את המשקיעים שילכו אחרייך. הבאתי את אולפני מימד, את איתן ולאון בזמנו, שנכנסו שותפים לפרויקט הזה. ואז מתחילים לכתוב את התסריטים ולהתחיל ללהק. אני שותפה לכל התהליך, כי אני היוצרת של הסדרה, ואני שותפה לכתיבת התסריטים. יחד עם הכותבת אני חושבת מה הולך לקרות בכל פרק. המון עבודה.

"אני, דרך אגב, די שימרתי את אותה גישה גם היום. אני עדיין לא מספיק יודעת איך להפעיל את הרשת כדי שהיא תעזור לי לקדם את הדברים שלי. אני עוד באולד פאשן, הולכת ודופקת על דלתות. אני מאוד מאמינה בזה. כשאתה מגיע לבן אדם ומציג בפניו רעיון שאתה מאוד מאמין בו, זה הכוח של יזמים. בסופו של דבר, אני יזמית. הכול מתחיל מיזמות, מהמון דמיון, מהיכולת להוביל אנשים אחרייך ולקחת אחריות על הפרויקט".

ובתוך כל זה, איך מצאת את המקום האישי שלך בערוץ הילדים, לצד מנחים נוספים שהיו מוכרים ואהובים?

"חיפשתי את המקום שלי, שהוא לא עוד אחת מהמנחות. המקום שדנה יכולה להביא משהו שהוא אחר ממיכל, אחר מיעל, אחר מגיל, מעודד, מכל החברים, עמוס זכרו לברכה. היו שם חברים מאוד מאוד יקרים, שעשינו נורא כיף ביחד. זה היה החיים שלנו, הביחד הזה. לא היינו בשום מקום אחר חוץ מאשר להיות ביחד כל יום, כל הזמן, בטלוויזיה ובפסטיגלים. היה בזה המון כיף. ממש".

ב-1996 יצאה "המקרנה לילדים", שהפכה לתופעה של ממש. מתי הבנת שזה גדול בהרבה מקלטת ילדים רגילה?

"מאוד מהר. אני אגיד לך גם למה. קודם כול, זה היה דווקא פרויקט שקיבלתי במתנה. לא יזמתי אותו, לא יצרתי אותו, לא הייתי שום חלק ממנו. מבחינתי זה היה בידור זול. סליחה שאני אומרת את זה. זה היה אחלה, וטוב שיש בידור זול. זול לא ברמה של משהו גרוע, אלא קל, פשוט, בידור. לא מעבר לזה. זה התגלגל אליי ממש כמתנה. באו והציעו לי לעשות את הקלטת הזאת. אמרתי 'תפאדל'. ציפי מייזלר, המארגנת שלי דאז, סגרה את ההסכם. באתי, הצטלמתי, והקלטת יצאה.

"יומיים אחר כך היה פרסום בעיתון, בגב של העיתון, בשער האחורי, שהקלטת מכרה 50 אלף עותקים ביומיים. אתה מבין מה הייתה ההתעסקות? אחר כך הגיעו כל הקולות של חולצות הבטן למיניהן. בעקבות הפרסום הזמינו אותי ל'מעגל של דן שילון'. אני זוכרת שהכול היה מהרגע להרגע. זו הייתה הצלחה כזאת, כמו שאתה יודע, זה התפוצץ ממש. מכירות של 50 אלף עותקים, מזמינים לדן שילון, מגיעים בערב ושואלים: 'מה, איזה נאמבר עושים?' הכול מהרגע להרגע, וזה מתפוצץ. פתאום מתחילים להזמין מלא הצגות, ועוד אין הצגה. כבר מוכרים את ההצגות שעדיין אין.

"זה היה וואו. זה הקפיץ אותי כמה מדרגות למעלה מבחינת הקריירה. זה מיתג אותי מאוד גבוה, הכניס הרבה מאוד כסף, פתח הרבה מאוד דלתות ושם אותי במקום מאוד מאוד מרכזי בתחום שבו עבדתי באותן שנים".

"היום הכול פרוץ"

שלושים שנה עברו מאז. מה ההבדל המרכזי בין כוכבי הילדים של פעם לאלה של היום?

"אני חושבת שהיינו מאוד מאוד שמורים ברמה של התכנים שלנו. לימדו אותנו עברית ברמה שפעם בשבוע בערוץ הילדים היינו מגיעים לסשן עם לשונאית, כדי שהשפה שלנו תהיה רהוטה. אני משתגעת משפה לא רהוטה. היום מדברים 'שתיים, שניים, שלוש, שלושה'. אני לא יכולה לשמוע את זה. הילדות שלי בבית יודעות, ולא בקטע טרחני. אין, אני לא יכולה לשמוע את זה. אומרים לי 'שלוש' - לא, לא. מותאם, אני תמיד מתקנת. אני חושבת שהתכנים היו מוקפדים. פעם היו אומרים על ערוץ הילדים 'דוגמגישות', אבל היום אולי כבר מבינים כמה זה היה מוקפד אז. על כל תוכן עברו העורכות הראשיות והעורכות של התוכנית. הכול היה באמת עם המון מחשבה.

"היום זה לא ככה. היום הכול פרוץ, קודם כול. יש תכנים טובים ויש תכנים פחות טובים. הנקודה היא שאין לך שום יכולת לשלוט במה הילדים שלך רואים. אין סינון. יש גם זילות, כי כשיש הרבה מאוד תוכן ואתה מנסה להתחרות, אתה שם בפרונט לא בהכרח אנשים שמתאימים להוביל דברים לילדים.

"אני חושבת שבימים האלה אין מה לעשות. נכון שיש משהו נורא נוסטלגי להסתכל על שנות התשעים ולהגיד: 'אח, פעם היה פה שמח, העולם שמח'. כן, פעם זה היה ככה. אבל העולם מתקדם, הטכנולוגיה מתקדמת, הפלטפורמות השונות של צריכת התרבות משתנות".

את לא חושבת שיש כאן גם נטייה של מי שגדלו בשנות ה-90 לחשוב שהתקופה שלהם הייתה טובה יותר?

"הדור היום מחפש משהו אחר. זה שונה כי הדור שונה, כי הטכנולוגיה שונה, כי החיפוש ברמת התכנים הוא אחר, כי יש כמות נורא נורא נורא גדולה של תוכן. אבל אני יכולה להגיד לך שכל מי שפוגש אותי היום, אנשים מתגעגעים למה שהיה פעם. כל הזמן. כל הזמן שואלים: 'איפה ערוץ הילדים של פעם? איפה מה שהיה לנו פה פעם? איפה המנחים של פעם?'

"יכול להיות שהם אומרים את זה כי הם רוצים להתחנף אליי, גם יכול להיות. אבל כן, אני חושבת שיש געגוע למשהו שהוא יותר תמים, יותר אסוף, פחות פרובוקטיבי. בסדר, אז היו חולצות בטן, אבל התכנים לא היו פרובוקטיביים.

"גם כשאני מסתכלת על עצמי עומדת ועושה מקרנה, אתה לא רואה סקס בעיניים. סליחה שאני אומרת את זה. אתה רואה משהו נורא תמים של ילדה שהלבישו אותה בחולצות בטן, אבל היא לא משדרת מיניות, היא לא מחפשת את זה. זה לא הכיוון בכלל. זה נורא תמים, ולכן חייתי עם זה. גם כשזה עלה אחר כך בכותרות, לא הרגשתי עם זה לא בנוח, כי הייתי ילדה שלקחו אותה והלבישו אותה בחולצות בטן. לא הרגשתי שיש שם משהו מעבר לזה. כשאתה לא באמת מכוון למשהו שהוא מעבר לזה, אתה גם לא מרגיש רגשות אשמה. זה מהמקום שאני זוכרת".

בתקופה שלך הבנת שאת בונה מותג מסחרי, כמו כוכבי הילדים של היום, או שזה בכלל לא היה חלק מהחשיבה?

"ממש לא. הדבר הזה בכלל לא היה במחשבה. לא חשבתי על זה בכלל. איפה התחלתי לחשוב על זה? כשכבר בניתי מותג. כשבניתי את 'טולי בילבולי', זה היה מותג הילדים הראשון שבו, כיוצרת, הבנתי שמתחיל להיות איזשהו מיאוס מבחינתי בתכנים שהנגישו לילדים. אני, בתור יוצרת לילדים באותה תקופה, אמרתי: 'זה לא יכול להיות שהכול יהיה ככה פתוח. ומה זה התכנים האלה?' ואז יצרתי את 'טולי בילבולי'.

"הרעיון היה ללמד את השפה העברית. 'טולי בילבולי' היא בובה שלא יודעת לדבר כמו שצריך, העברית שלה מקולקלת, והיא יוצאת לארץ פטפטת, שהיא כביכול הארץ של השפה העברית, כדי שקן המתקן יוכל לתקן אותה. זה היה קצת הומאז' לדורותי מ'הקוסם מארץ עוץ'.

"כל הדבר הזה נחשב פורמט של אדוטיינמנט, בידור וחינוך. לא היו כאלה. זה היה באמת לפני כל מותגי הילדים הגדולים, אפילו עוד יובל המבולבל ורינת, זה עוד לא קרה. כשאני התחלתי ליצור את זה ועבדתי על זה שנתיים עד שזה יצא, זה היה ממש ממש בהתחלה, ובטח לא היו מותגים של אדוטיינמנט. הרעיון מבחינתי היה ליצור משהו שהוא גם בידורי ברמה הכי גבוהה, מבחינת איכות ההפקה, אבל גם לימודי, לא ברמה דידקטית, אלא חווייתי. וזה באמת הצליח מאוד".

אם היית כוכבת ילדים היום, היית יכולה להנגיש לילדים את מה שעשית פעם?

"לא, זה היה לי מאוד מתסכל. אני בטוחה, כי היום העולם הוא אחר. אני חושבת שלא סתם גם אני חתכתי מעולם הילדים ומעולם הבידור בכלל. זו אחת הסיבות".

"הרווחתי עשרות אלפי שקלים בחודש"

אז למה בעצם עזבת עולם שבו היית מצליחה מאוד, גם מבחינה מקצועית וגם כלכלית?

"קודם כול, עייפות החומר. אני מודה. עניינו אותי תכנים אחרים. אני בן אדם הרבה יותר אלטרנטיבי ממה שחוויתי בתחילת דרכי. כל הבידור הקל הוא נורא נחמד לי והוא כיף לי, אבל הוא לא מה שמעניין אותי באמת. מה שמעניין אותי באמת זה תכנים הרבה יותר עמוקים, שהם הרבה יותר סיזיפיים. היום אני מסתכלת על מה שאני עושה, והרבה פעמים אומרים לי: 'וואו, התמודדות עם תכנים כל כך קשים, עבודה כל כך קשה'. כשהיה לי הכול, גם מבחינה כלכלית, זה היה עולם אחר לגמרי. אבל זה לא עניין אותי כמו לגעת במקום יותר עמוק אצלי כיוצרת. זה מה שהדליק אותי.

"מעבר לזה, הדליק אותי לגעת חברתית בתכנים שבאמת יכולים להזיז ולהשפיע. כשאת עושה מקרנה, זה נורא נחמד וזה נורא כיף. את גורמת לילד לחייך, וזה חשוב מאוד. זה מה שהוביל אותי אז, לגרום לילד להרגיש שמח. אבל היום זה כבר לא ככה. היום, כדי לגרום לילד להרגיש שמח, אתה צריך לעבוד ממקומות וממקורות אחרים לגמרי. אני לא בעולם הזה, אני גם לא יודעת מה צריך לעשות היום בשביל זה, ואני מודה שזה גם פחות מעניין אותי.

"אני חושבת שהדברים שאני נוגעת בהם גורמים לא רק לילד להרגיש יותר שמח, אלא אולי לחברה להיות במקום יותר טוב. אני מסתכלת יותר עמוק, יותר רחב. אני גם בת גדולה. אין מה לעשות. יש דברים שאתה עושה ואתה אומר: 'יאללה, עכשיו צריך להתקדם'. אנחנו חיים פעם אחת בתור הלבוש הזה, מה שנאמר. אז אני רוצה לעשות משהו שהוא יותר משפיע".

המעבר הזה התרחש גם במקביל להפיכה שלך לאמא. עד כמה השינוי בחיים האישיים השפיע על הקריירה?

"עזבתי את ערוץ הילדים, וידעתי שאני עוזבת ונוסעת להודו. זה היה בתוכנית. נכנסתי להיריון. זה לקח זמן, בערך שנה, אבל זה קרה כמו שרציתי. עדיין הייתי שם פרילנסרית, וזה היה מגניב, כי אהבתי לבוא לעבוד בערוץ הילדים, רק לא רציתי להיות כבולה. לא רציתי לדעת שאני רק שם. רציתי שתהיה לי האפשרות לעבוד במינונים שמתאימים לי. אחרי שהפכתי לאמא, פתאום הסטטוס שלי השתנה. מבחינת איך שאת יוצאת החוצה, כלפי חוץ את כבר אמא. את לא הבחורה, הנערה. זה כבר מיתוג אחר, וגם התפקידים אחרים והדברים שמציעים לך אחרים. העבודה גם משמעותית יורדת, כי יצאתי מהלופ. גם נכנסתי להיריון וגם לקחתי שנה חופש.

"זה קשה, אבל כל הזמן יש בי משהו בתוכי, נורא נורא חזק, שאומר ויודע שזאת חלק מהדרך. באמת, אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות האלה, כי היו תקופות לא פשוטות".

מה קרה להכנסות שלך אחרי שעזבת את ערוץ הילדים?

"כלכלית זה מהפך. אנחנו הרווחנו בערוץ הילדים עשרות אלפי שקלים בחודש. אני לא יודעת איך מרוויחים היום עשרות אלפי שקלים. ופתאום אתה הופך להיות במעמד של סכומים של פחות משליש, אולי אפילו פחות. רבע ממה שאני רגילה להרוויח. מאוד לא פשוט. ואז אתה צריך לשמר את זה איכשהו. אתה אומר: 'אוקיי, אז אני אעשה עדיין עוד הצגות'. מתחיל איזה מין מעבר כזה, כי אני רוצה לצאת מהתחום, אבל אני עוד לא יכולה לגמרי. אני מנסה להבין מה אני כן יכולה לעשות כדי להתחיל לעשות מעבר ושינוי.

"אני מושכת את זה כמה שנים, ויוצא 'טולי בילבולי', אז עדיין אני שומרת על איזשהו רצף. גם ב'טולי בילבולי' זו המון השקעה. אני באופן אישי השקעתי בפרויקט למעלה מכמעט מיליון שקל, שאני לא יודעת עד היום מאיפה הבאתי אותו. עד היום אני עוד משלמת על זה".

כשאת אומרת שאת עדיין משלמת על זה, למה את מתכוונת?

"אני חברה שעוד משלמת את ההוצאות שלה. ואני יודעת שאני לא אחזיק מעמד הרבה זמן, כי אני כבר יודעת שאני רוצה להיות במאית ואני יודעת שאני רוצה להתחיל להתעסק עם תכנים של מבוגרים. בשנת 2009 התקבלתי לביים את ההצגה הראשונה שלי בפסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים ונוער. עבדתי על ההפקה הראשונה, 'אגדת השמש הנעלמת'. אני גם היוצרת, וגם חברת ההפקה שלי, 'תיאטרונלה', מפיקה את זה. זאת אומרת, אני גם משקיעה בזה כסף שאין לי. מה זה 'אין לי'? כולם מקבלים, רק אני נשארת בלי. כי כולם אצלי מקבלים. זה לא משנה אם אני לא מרוויחה. אני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שאני מכוונת אליו. מגשימה את עצמי, אבל זו עבודה קשה מאוד, ותמיד עם אנשים שאני אוהבת".

איך נראית בפועל הירידה ברמת החיים, כשאת רגילה להכנסות גבוהות בהרבה?

"זה מתבטא בהרבה דברים. קודם כול, לא נוסעים לחו"ל. אולי פעם בשנה. דבר שני, רכב. אתה נוסע ברכב יד שנייה, הכול בסדר, לא צריך יותר מזה. דבר שלישי, מסעדות. פעמיים בחודש, גג. אלה דברים שהם מותרות. גם בגדים. לא קונים בגדים יקרים מדי, הולכים לזארה. אם פעם הייתי קונה שמלות אצל טובל'ה בחמשת אלפים שקלים, היום אני קונה בזארה במאתיים שקלים. לא קרה שום דבר.

"היו תקופות שבהן אמרת: 'אוקיי, אז עושים קניות באושר עד'. הכול בסדר, אין לי עם זה שום בעיה. העניין הוא שצריך לעבוד בזה. וגם כשאתה עובד קשה מאוד, אתה רוצה לפנק את עצמך, לקבל תגמול. אז אתה אומר: 'אוקיי, אין תגמול כלכלי גבוה'. אני באמת לא אדם מסכן. זה רק עניין של לתכנן את הדברים. אז אני אומרת: 'איך אני יכולה לפנק את עצמי?' אני עושה עיסוי כפות רגליים פעם בחודש ב־250 שקלים, ואז אני כל כך מרגישה מלכה, והכול בסדר.

"אבל הפינוק הוא גם לעבוד במה שאתה אוהב. כשאת לקראת עלייה של הצגה שאת מביימת, או תערוכה שאת אוצרת, או כל דבר שאת יוזמת כיוצרת, ההתרגשות כל כך גדולה, שזה פידבק יותר טוב מכל שמלה שאת קונה, מכל נעל שאת קונה ומכל מסעדה שאת הולכת אליה".

מהבמות אל סיפורי המלחמה

הבחירה של דבורין לעסוק בתכנים בעלי משמעות חברתית קיבלה תפנית נוספת בעקבות 7 באוקטובר. היא ייסדה לאחר הטבח הנוראי את עמותת "אורות באפלה", הפועלת לתיעוד ולהנצחה באמצעות אמנות של סיפורים אנושיים שנולדו באותו יום ובמהלך המלחמה.

כחלק מציון יום השנה ל-7 באוקטובר, תיפתח ב־14 באוקטובר בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד התערוכה "בין הכוונות", שאותה יצרה דבורין. התערוכה, השלישית של העמותה, תוצג באופן חריג בתוך בית חולים פעיל ותחבר בין אנשי מילואים שתיעדו את המלחמה מבפנים לבין אנשי הרפואה שפגשו אותה כבר באותו בוקר בחדרי הטראומה, בחדרי הניתוח ובמחלקות בית החולים.

אחרי שנים בעולם הבידור, מה הוביל אותך לעשייה החברתית שאת מקדישה לה את השנים האחרונות?

"העשייה מאפשרת לי לפעול מתוך ערכים אחרים, שאינם נמדדים בהכרח בהצלחה כלכלית, אלא בהשפעה על החברה ובתחושת המשמעות שאני מקבלת מהעבודה".

ב-14 באוקטובר תיפתח בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד התערוכה "בין הכוונות", שאת יוצרת. מה עומד מאחורי החיבור בין אנשי המילואים לאנשי הרפואה?

על פי פרטי התערוכה, "בין הכוונות" מחברת בין אנשי מילואים שתיעדו את המלחמה מבפנים לבין אנשי הצוותים הרפואיים שפגשו את השלכותיה החל מבוקר 7 באוקטובר, בחדרי הטראומה, בחדרי הניתוח ובמחלקות בית החולים.

התערוכה תוצג בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, באופן חריג בתוך בית חולים פעיל. הבחירה במיקום מחברת את התערוכה למקום שבו אנשי הצוותים הרפואיים פגשו את השלכות המלחמה וטיפלו בנפגעים.

זו התערוכה השלישית של עמותת "אורות באפלה". מה המשמעות של המשך העשייה הזאת מאז 7 באוקטובר?

"התערוכה היא חלק מפעילות העמותה שהקמתי בעקבות 7 באוקטובר במטרה לתעד ולהנציח באמצעות אמנות את הסיפורים האנושיים של אותו יום ושל המלחמה. אני משקיעה בעמותה עבודה אינטנסיבית בהתנדבות, מתוך תחושת שליחות ורצון לתרום לחברה".