13 הורים איבדו את ילדיהם ב-7 באוקטובר - ונסעו להודו לתהליך ריפוי
מסע ההורים השכולים מתועד בסרט "נשמה לא קוברים" (HOT8) • הבמאית עדי פיינרו: "הסרט הזה לא עוסק בשום צורה ביום הטרגי, הוא רק על היום שאחרי"

13 הורים שאיבדו בנסיבות טרגיות במיוחד את ילדיהם בשבת השחורה יוצאים למסע בהודו, בליווי הצוות המקצועי של "אדמה טובה" - מרחב לטיפול קהילתי שהוקם לאחר 7 באוקטובר ומלווה נפגעי טראומה ומשפחות שכולות. המסע עומד במרכז סרטה של עדי פיינרו, "נשמה לא קוברים", שיוקרן הערב בבכורה בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר בתל אביב וישודר ב־7 באוקטובר ב־HOT8.
הסרט אינו עוסק ביום האסון עצמו, אלא בחיים שאחריו - בניסיון של ההורים להמשיך לחיות לצד האובדן. פיינרו, מפיקה ומנהלת העובדת 30 שנה בעולם הטלוויזיה והקולנוע, מצאה את עצמה לראשונה בתפקיד הבמאית.
"מדובר בעצם בסרט על היום שאחרי. הוא לא עוסק בשום צורה ביום הטרגי, ביום האסון, 7 באוקטובר", מסבירה פיינרו, "אין שמות של הילדים, התעסקות באיך מצאו אותם או מתי ההורים התבשרו, זה באמת רק ביום שאחרי.
"מרבית ההורים נפגשו במשך כשנה במסגרת קבוצת הורים שכולים, שנולדה במרחב קהילתי התנדבותי 'אדמה טובה', לוו על ידי בועז עמיחי (מומחה לבודהיזם) ושרי לביא, והיציאה להודו בסופו של דבר היתה יציאה די ספונטנית.
"אני לא הכרתי את ההורים לפני כן, המסע הזה התגלגל לפתחי ממש במקרה, אבל ברגע שזה הגיע אלי - היה לי ברור שאני חייבת להיות שם. אני אמא לילדה בת 19, ובעצם ב־7 באוקטובר הייתי משותקת מפחד מעצם ההבנה שלא משנה כמה נשמור על הילדים שלנו - אין לנו שליטה. הילדים האלה הלכו לרקוד ולא חזרו.
"הדבר הנוסף זה בגלל שהייתי מאוד פעילה בחודשים הראשונים במטה חטופים, כל הזמן אמרתי לעצמי שאף אחד לא מספר את הסיפור של הילדים האלה, שנרצחו בנובה. הם נעלמו, ויחד איתם גם ההורים. זה לא ממקום של ביקורת. נכנסנו לאירוע של חטופים, כחברה, ולאירוע של הותר לפרסום מדי יום ביומו".
"קיבלתי החלטה לנסוע"
לראשונה מצאת את עצמך במאית.
"אני מפיקה 30 שנה. מעולם לא ביימתי או צילמתי, והצלחתי בעצם להעמיד צוות שהסכים לנסוע בהתנדבות. שבוע בדיוק לפני הנסיעה פגשתי את ההורים, כדי להציג את עצמי ולקבל מהם את האישור להגיע ולתעד, ו־50 דקות אחרי המפגש שבו הבטחתי להם שאשמור עליהם וביקשתי מהם לתת בי אמון, הם הודיעו לי שהם רוצים שאבוא, אבל בתנאי שאני מגיעה לבד.
"אני לא במאית ולא צלמת, אבל זה היה התנאי. קיבלתי החלטה לנסוע, אחרי שיעור מזורז בתפעול הטכני, והיה לי ברור שאני נוסעת עם ההורים. בשנים האחרונות גם למדתי פוטותרפיה, שזה טיפול באמצעות צילום. למעט הפרקטיקום שעשיתי מעולם לא עסקתי בזה כי תמיד נשאבתי להפקות, אבל הידע קיים ובעיקר האמונה כמה עבודה אפשר לעשות עם מצלמה. אני חושבת שזה הייחוד של הסרט, משם החוזקות שלו, כי בסוף באמת הייתי זבוב על הקיר והם היו בהתמסרות מלאה מהבוקר הראשון".
ניתן לומר שהמסע הזה היה עבורם ועבורך אקט תרפויטי?
"אני לא אותו אדם, בשום צורה. רק עכשיו, אחרי שהסרט ייצא לאוויר העולם, אעשה רגע איזו עבודה עם עצמי. אני חשופה לחומרים לא פשוטים בשנה ושמונה חודשים האלה, יחד עם יוני כהן שהיה שותף שלי בעריכה ובתסריט. אני חולמת על הילדים האלה שלא הכרתי, אני בקשר מאוד קרוב עם ההורים, שבסופו של דבר לא ראו את החומרים ויפגשו אותם רק בפרמיירה.
"יש בודדים שראו קטעים קטנים, כי הייתי צריכה להקליט השלמה מחדש, והרגע הזה שבו הם פגשו את החומרים היה מאוד עוצמתי. אז היה תהליך תוך כדי וכמובן עכשיו. כשהסרט ייצא, בסופו של דבר כל אחד יקבל דיסק און קי עם כל החומרים שלא נכנסו. יש שם אינטימיות מאוד גדולה".
שכולם יראו את הסרט
בעידן שבו ההסברה בעולם לא באמת עובדת ודעת הקהל היא נגדנו, עד כמה הסרט הזה הוא שליחות עבורך לספר את מה שהיה?
"זו היתה נקודת המוצא. הציר הנוסף שראיתי לנגד עיניי זה בגלל שלא היה גוף שידור או תקציב, וראיתי שהסרט הזה חייב להגיע לכמה שיותר צופים בארץ ובעולם. בארץ, למרות שהקהל עייף ושחוק, השאיפה היא לרוץ עם הסרט ולקיים כמה שיותר הקרנות מלוות בשיח לאחר ההקרנה, בהשתתפות ההורים שהשתתפו במסע כדי להעצים את השיח שעוסק באובדן ובשכול.
"אנחנו חברה שכולה, וצריכים לדעת עד כמה שאפשר איך לראות את ההורים האלה, איך לוודא שהם לא יהפכו להיות שקופים אחרי השבעה. המימון העיקרי של הסרט הגיע מהפדרציה היהודית בניו יורק מתוך ראייה שלהם את הסרט כסרט שיוקרן בקרב קהילות יהודיות. אני רוצה להגיע גם מחוץ לקהילות היהודיות בעולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו