10 מערכונים של "החמישיה הקאמרית" שמדברים עליהם מעט מדי

תמיד מפתיע להיווכח עד כמה "החמישיה הקאמרית" עומדת במבחן הזמן. סאטירה אמורה להתיישן בקצב של מהדורת החדשות שממנה שאבה, ואת רוב התוכניות מהסוג הזה אי אפשר להראות היום לאיש בלי הערות שוליים.

החמישיה חומקת מזה מפני שהיא מעולם לא תוכננה כמכונת פאנצ'ים, אלא יותר כמעבדה לרקיחת הגות תמהונית על הקיום האנושי הישראלי: צבא, חדשות, שירה עברית, זוגיות, שואה, כדורגל, טלוויזיה לילדים, מזג אוויר והיחס הישראלי מול שועי עולם, בין אם אלה אנשי הבית הלבן או מלכת הולנד. מספיק כדי שכל מה שנראה מובן מאליו יקבל את הנופך האבסורדי להחריד שהוא ראוי לו.

בין 1993 ל-1997 עשו קרן מור, מנשה נוי, דב נבון, שי אביבי ורמי הויברגר טלוויזיה ששילבה סאטירה, נונסנס, גסות, מלנכוליה, פיוט וחלחלה. מאחוריהם עמדו איתן צור, שביים את הסדרה, ואסף צפור, הכותב הראשי ואחד מיוצריה, לצד נבחרת כותבים שכללה בין היתר את מודי בר און, אתגר קרת, עוזי וייל ויוסף אל דרור.

רבים וטובים כבר ערכו רשימות של המערכונים הגדולים של "החמישיה הקאמרית" מאז ראשיתה ובעשורים שחלפו. תמיד נמצא שם בטופ את פלדרמאוס באולימפיאדה ויגאל עמיר והעולים מרוסיה במשרד "האבטחה", ומשפטים באמת איקוניים כמו "Haven't the Jewish people suffered enough?", "גם באירופה הוא היה סקפטי", "הגיהנום הוא הזולת, שמור על ניקיונו", "עמוק בלב אתם יודעים את זה", "מוות לעננים", "בואו בנים", "רצח רבין: בעד ונגד" ועוד ועוד. רבים מהם גם אכלסו את רשימת 75 המערכונים הגדולים שאצרנו כאן במלאת 75 שנה למדינה.

אבל עכשיו כשהתוכנית חוזרת (ממש היום, חמישי) ועולה במלואה בכאן BOX, הגיע הזמן לרשימה אחרת, כזו שמנסה להעלות מן האוב מערכונים שקצת נשכחו בצד הדרך, לפעמים מפני שהיו שוליים או קצת מטופשים מדי, וברוב המקרים דווקא מסיבות שקשה להבין. כך או כך הם מצחיקים ובלתי נשכחים בעיני כותב שורות אלה. לא כולם זמינים ברשת ולכן נשארו בחוץ, אבל אלה שכן - נמצאים ברשימה לפניכם (לפעמים עם סרטונים באיכויות מחפירות למדי, למרבה הצער).

1. לשון המראות
כותבי "החמישיה" לשו בקביעות ובגאונות את השפה העברית. היו להם המוני מערכונים כאלה לאורך השנים, וזה אחד המרכזיים שבהם בעיניי. אולי לא הוגן לכלול אותו כאחד שמעט נשכח, בהתחשב בכך שמשרד החינוך בחר בו כחומר לימוד בנושא עברית ישראלית, אבל הוא ללא ספק מאוזכר פחות ביחס לחשודים המיידיים, וזה לא פחות מעוול. המערכון לא רק מאבחן בצורה מבריקה את העילגות הדיבורית הישראלית, אלא גם מציג אותה בביצוע תמציתי ומבריק. ראשית עם ה"זה" וה"זאתי" של קרן מור, ולאחר מכן עם הטוויסט הכל כך מצחיק של מנשה נוי, ובסוף גם פאנץ' רומנטי ממיס. איזה, אה… זה… טור דה פורס שראוי עליו יותר.

2. נעמיים

ועוד משחקי לשון. במערכון הזה הם שידכו את המיומנות הזו עם תעשיית הזיופים הענפה שהפכה את נייקי למייקי ואת פומה לפונה. במקרה הזה היריעה רחבה בהרבה, וכך שי אביבי הסביר לרמי הויברגר הפראייר שעדיף לקנות חולדה על פני חולצה (בין אם יש לה רינרן ובין אם כפנולים), וגם שולטן, ארום ושעום. אבל רק וויסקי, עם שתייה לא משחקים. בערך.

3. אור

על פניו אין ייחוד גדול בחיקוי הזה של קרן מור לשושנה דמארי. זה עובד נפלא כי מור היא שחקנית וקומיקאית אדירה. אבל יש כאן פיצוח שחורג מכך, הפשטה של הפאתוס של דמארי לכדי הברות שמשקפות אותו, עם הידיים פרושות כל העת לצדדים. הקריקטורה האולטימטיבית.

4. ערב טוב רפי

קונספט פשוט וחכם: מנשה נוי מגלם מין גרסה של רפי רשף כמוכר בגדים ומראיין את לקוחותיו על הרכישות. ההתייחסות הדיווחית כבדת הראש של כל הנוכחים על נושאים כה טריוויאליים (טוב, למעט נהג הפיאט שדפק לדבל'ה את הפג'ו), מדגישה בצורה אבסורדית ומאוד מצחיקה את שטיקיו ומניירותיו של המנחה עצמו ואת הרצינות העצמית של תוכניות אקטואליה מהסוג הזה. אולי המדהים מכל הוא שגם אחרי כל השנים רשף מאכלס את אותה משבצת שידור בחמש אחר הצהריים (רק שפעם היא הסתיימה בחמש וחצי ולכן זו שעת סגירת החנות).

5. סטרוקטורה

ובערך באותה רוח, רק באופן נרחב בהרבה, קרן מור כמגישת טלוויזיה גנרית מביאה את כל הרפליקות המוכרות שגם הן איתנו מאז, ועוד הרבה לפני כן, ועד היום, כולל המעברים המאולצים בין נושאים, ההפניות לכתבים, הקדימונים למה שיגיע "מיד" והניסיון המתמיד להחזיק את הצופה שלא יברח חלילה למקום אחר. אלא שכאן התוכן עצמו כבר כמעט לא חשוב, רק המבנה, הסטרוקטורה, שנחשפת במלוא מערומיה כשמסירים ממנה את החדשות ומשאירים את הטקס. זו פרודיה כל כך מדויקת על טלוויזיה עד שכעבור שלושים שנה נדמה שהדבר היחיד שהתיישן בה הוא העובדה שכבר לא שולחים דואר לכתובת פיזית. המגישים התחלפו, המסכים התרבו, הכותרות נעשו אדומות יותר, אבל הסטרוקטורה עדיין איתנו.

6. המשורר

עוד דוגמה נפלאה לאופן שבו "החמישיה" ידעה לקחת את כל גינוני התרבות - במקרה הזה התרבות הגבוהה - ולרוקן אותם מתוכן בלי לשנות כמעט דבר בצורה. מנשה נוי ניצב מול הקהל כמשורר מיוסר וחשוב, עם הספרון ביד, ההטעמה הנכונה והשתיקות המדודות, ומקריא ברצינות גמורה טקסט שמורכב פחות או יותר מ"כוס אמק", "רבאק" ו"ערס". נוי מתייחס לכל "כוס אמק" כאילו הוא שורה אבודה של אלתרמן, והתוצאה היא משהו שכל כך, אבל כל כך, כיף לצטט.

7. הוראות הגעה

עוד אבחנה מבריקה של "החמישיה" שמשחקת על הצרימה המדהימה, שכבר נעשתה מובנת מאליה, בשמות הרחובות העגומים בערי ישראל. כך, הדרך להגיע למסיבה דורשת מעבר בכמה מהתחנות הטרגיות בתולדותיו של העם היהודי. אבל בסוף יש מסיבה ומה זה אם לא סיפור התקומה כולו.

8. עכואים אנונימיים

תמיד היה כיף במערכוני המטא, כשהשחקנים גילמו את עצמם, ואולי יותר מכל במערכון הזה, שבו שי אביבי מספר על ילדותו בתל אביב, עם זיכרונות מפינגווין וכסית, מאבידן, נתן זך וכל המיתולוגיה הבוהמיינית של העיר. אבל המנחה של הקבוצה, בגילומו של מנשה נוי, מסרב לקבל את זה, וכשאביבי נשבר לבסוף ומודה באמת (שאכן נאמנה לביוגרפיה שלו), הקתרזיס מוחלט. בעיקר מפני שאז מגיעה השורה הכי מצחיקה: "רמי לא שמע". מערכון חכם על הצורך של תל אביבים - עיר של מהגרים, בסופו של דבר - להשתייך למרכז ולדמיין את ההיסטוריה האישית בהתאם.

9. המסעדה (חררר מררר)

קרן מור ומנשה נוי רוצים בסך הכול להזמין ארוחה במסעדה, אבל מסתבכים כבר עם שמות פשוטים יחסית כמו טורטליני וריזוטו, בעוד רמי הויברגר מפליא לגלם את המלצר האדיב שבכל זאת מתקשה להסתיר את ההתנשאות שלו. העסק רק הולך ומסלים עם מנות בשמות כמו "פלפפלפשפ", "חררר", "מררר" וכיו"ב. מערכון שקולט היטב את המבוכה הקטנה והמוכרת של מי שיושב במסעדה פלצנית.

10. דורסל

לא צריך להכיר את הפרסומת המקורית של דורסל עם ארנבונים שרוקדים בשביל להבין את הפאנץ' של המערכון הבאמת אווילי ובכל זאת משמח הזה: ארבעה חסידים רוקדים, רק אחד מהם מצליח להתמיד.

```