הסדרה הזו מלמדת אותנו כמה דברים על ה"שואה" של ימינו
"דה בויז" פרצה בתור סאטירה אנטי-תאגידית על גיבורי על - אבל הפכה לאחת התכניות הכי פוליטיות על המסך • מחנות הריכוז, השליט העליון וההוצאות להורג מזכירות תקופות מהעבר ומעלות שאלות להווה
הבנים - עונה 5 | אמזון פריים וידאו
מחנה הריכוז שמככב בפתיחת העונה החדשה של"דה בויז"אפילו לא מנסה להסתיר מהיכן שאב את ההשראה שלו. שלט הכניסה אליו הוא העתק של השלט המיתולוגי באושוויץ: דומה בעיצובו, בגון החלודה ובמסר הציני שמרפרר להיסטוריה. העבודה אינה משחררת יותר - כיום החירות היא זו שכובלת אותנו.
"החירות משחררת", מודיע שלט הברזל לדמויות הכלואות במחנה מעצר, מוקף גדרות תיל וסוהרים רצחניים, ומאויש על ידי אסירים שחטאם היה כי העזו לממש חופש ביטוי או מרד במשטר. "מחנות החירות" הללו, שנכנסו לעלילה של סדרת גיבורי־העל הפופולרית, הוקמו כדי לחנך מחדש כאלה שהביעו דעות אנטי־ממסדיות ברשתות החברתיות, או עשו לייקים לפוסטים שביקרו את השליט העליון, הומלנדר (שכל קשר בינו לבין טראמפ איננו מקרי בהחלט).
במחנה הריכוז של "הבנים" לובשים האסירים חולצות עם דיוקנו של הומלנדר הפטריוט. הם מעבירים את זמנם בקטטות או בהסלקת בקבוקי מולוטוב, ומפנטזים על חירות אמיתית. כזו שבה אין הגבלה על דעות, יש מקום לביקורת ואין משטרת מחשבות.
ה"שואה" של ימינו מצטלמת הרבה יותר יפה, והמחנות הבדיוניים מהיקום המקביל מזכירים סניף מקדונלד'ס שהתנפץ על חורבות בירקנאו - ולא במקרה. כי הפשיזם המודרני לא מתהדר באחידות אפורה, בשפמים מטופחים ובצעדות לאור לפידים, אלא מוגש לנו במיתוג צבעוני, עם מרצ'נדייז וסיסמאות, תעמולה מתוחכמת ומיקוד של אלגוריתם מהטיקטוק.
"דה בויז" עברה תהליך לאורך דרכה על המסך. לפני שבע שנים פרצה בתור סאטירה אנטי־תאגידית על גיבורי־על, אולם בעונותיה המתקדמות יותר הפכה לאחת מהתוכניות הכי פוליטיות על המסך. המציאות והדמיון התערבבו. אלמנטים של הון, שלטון וריקבון - פשיזם, ניאו־נאציזם, טראמפיזם וביביזם - חדרו עמוק לרובדי הסיפור המרכזי. הדמויות נהיו מציאותיות. הסאטירה בלעה את העלילה כולה.
View this post on Instagram
במובנים מסוימים, "דה בויז" ניבאה את השלכות הפופוליזם והלאומנות על המין האנושי. היא הצביעה על תהליכים שקרו לפני 100 שנה, ואז עיבדה והאירה אותם מחדש. במילים אחרות, היא עשתה "יאיר גולן" דרך סדרה מתוסרטת על גיבורי־על מרושעים. והתגובות, כמו בנאום התהליכים של גולן - התחלקו בין תשואות, כעס ותדהמה. ככה זה עם תהליכים.
"לעולם לא עוד", אמרנו אז, וחזרנו על כך מדי שנה ביום הזיכרון לשואה. לאורך השנים הגדרנו מחדש מה זה "לעולם", מה זה "לא" ומה זה "עוד". לא להיות שוב הקורבן, זה ברור, אבל מה עם לא להיות הבריון השכונתי? באיזה צד אנחנו בכלל? בתקופתנו אלו שאלות שכדאי לענות עליהן לפני שעונים על כל שאלה אחרת.
"אם מאבדים פה תקווה - לא שורדים", מעודד בפרק אסיר בכיר את ידידתו המיואשת מהמחנה בשעה שהם צופים יחדיו בהוצאות להורג. שגרה של חיים. הבעיה היא שגם הצפייה מהצד בהידרדרות האנושית - היא שגרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו