בין ינון מגל לאילנה דיין: האמונה שצריכה להיעלם מהעולם

בימים האחרונים התפרסםמונולוג טלוויזיוני של אילנה דיין, שבו הביעה כאב על ההרוגים בשבועות האחרונים, יהודים ופלסטינים, וטענה כי הניצחון האמיתי הוא לזכור מי אנחנו ומה הם ערכינו. ינון מגל שיתף את המונולוג, כינה אותו "מתועב" והוסיף כי דיין "לא של ישראל".

לפני שנוגעים בכינוי הזה של מגל, שהולך ומתפשט בשיח הציבורי, צריך להתעכב על עמדתה של דיין. דיין, כמו רבים בשמאל הישראלי ובאופוזיציה, אינה מרגישה בידיים טובות. ההישגים מול המשטר האיראני, שיתוף הפעולה עם ארה"ב והפעילות בזירות נוספות, אינם מתכנסים מבחינתה לתמונת ניצחון.

דיין מביטה פנימה, ושם היא פוגשת מגמה שמדאיגה אותה. היא רואה את הבוז הגובר לאליטות, לאקדמיה ולערכים המערביים היקרים לה. היא מזהה תמיכה בהשתמטות החרדית ושיח רעיוני שלפיו הישגי ישראל תלויים בכוח התורה והתפילה, בעוד העליונות הכלכלית והצבאית נדחקת הצידה. במקביל, היא נחשפת לדיווחים על אלימות יהודית ביהודה ושומרון, וכשהיא מוחה על כך - נתקלת בביקורת ולעיתים גם בלעג מצד גורמים המזוהים עם השלטון.

בתוך מציאות כזו של חשש ואי-אמון, דיין ודומיה אינם חווים את המלחמה כנקודת שיא לאומית, אלא מתמקדים במחירים - האזעקות, ההשבתה וההרוגים. הם אינם נותנים אמון בכיוון ולכן אינם מתרשמים מההתקדמות.

מנגד, מגל מייצג עמדה הפוכה כמעט לחלוטין. מבחינתו, ראש הממשלה מוביל להישגים, המגמות בחברה הישראלית מתחזקות לכיוון דתי ולאומי, והזירה התקשורתית שבה הוא פועל משגשגת. בתוך תפיסה זו, העמדה של דיין נתפסת כחולשה, והכאב שהיא מבטאת מתפרש כבגידה.

עד כאן מדובר בפער תפיסתי עמוק, אך מוכר. אלא שבמקביל מתפתחת תופעה רחבה יותר: בעוד חלקים מהמחנה של דיין מביעים ספק גובר ביחס למטרות המלחמה ולעוצמת האיום האיראני, במחנה הימין הולכת ומתבססת תפיסה חריפה שלפיה לא רק גורמים מסוימים במערכת הביטחון הם "לא של ישראל", אלא גם חלקים רחבים מהשמאל הפוליטי.

לתוך השיח הזה נכנסת תיאוריה דתית ישנה, שזוכה לעדנה מחודשת - תיאוריית "הערב רב". על פי תפיסה זו, בתוך עם ישראל מצויים זרים שמטרתם לפגוע בו מבפנים. השימוש בתיאוריה מאפשר, לכאורה, לשמר תחושת אחדות תוך סימון קבוצה פוליטית כאחרת וכזרה.

בימים האחרונים אף הופיעו ביטויים קיצוניים יותר, כאשר גורמים המזוהים עם הקואליציה קישרו בין מבקרי הממשלה לבין אויבים היסטוריים. בכך, השיח הפוליטי מקבל ממד חריף יותר, שבו היריבות אינה נתפסת עוד כמחלוקת לגיטימית אלא כאיום מבפנים.

למרות שהדברים עשויים להישמע קיצוניים, ישנם רבים בציבור שמאמצים תפיסות מסוג זה. לפי עדויות שונות, חלקים נרחבים מהציבור סבורים כי גורמים מבית פעלו נגד המדינה באירועים ביטחוניים קשים, וכי יריבים פוליטיים אינם רק חולקים על הדרך - אלא פועלים נגדה.

המשמעות של מגמה זו רחבה: היא מערערת את תחושת השותפות הבסיסית ומטשטשת את הגבול בין יריבות פוליטית לבין איבה. כאשר לוחמים או אזרחים המזדהים עם עמדות ביקורתיות מוצגים כאויבים, נפגעת היכולת לקיים שיח משותף גם בשעת חירום.

האחריות, על פי גישה זו, מוטלת על כלל הגורמים בשיח הציבורי. כל מי שנתקל בביטויים מסוג זה נדרש להציב להם גבול ולהתנגד להם. גם בתוך מחלוקות עמוקות, ההנחה הבסיסית היא כי מדובר בבני אותו עם - ולא ביריבים שיש להוקיעם.