שוב הטלוויזיה התגייסה למלחמה - ושידרה את הנרטיב הממשלתי

בערך קילומטר מהבית שלי עומדים, בקושי רב, שלושה בניינים שחטפו פגיעה ישירה במלחמה הקודמת מול איראן. הם לא באמת נראים כמו בנייני מגורים.

הקירות חשופים או לא קיימים יותר, הדיירים לא חזרו לגור שם, העירייה תלתה שלטים והציבה מחסומים, אבל ההריסות עצמן נותרו בדיוק כפי שהיו לפני שמונה חודשים.

חוץ מחמינאי - כולם ידעו שזה מגיע

כמו אנדרטה שמזכירה לנו את היום שאחרי, ואת חוסר היכולת של המדינה להתמודד עם ההשלכות והשיקום. הפעם, המלחמה לא באמת הפתיעה אותנו. נדמה היה שחוץ מחמינאי - כולם ידעו שזה מגיע. אפילו דודה שלכם, ששלחה אתמול הודעה מקדימה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית.

ואמנם, דקות אחרי שמטוסינו פתחו במתקפה והשליכו פצצות על ארמונו של האייתוללה, יונית לוי כבר ישבה מאופרת ומאושרת באולפן חדשות 12 והשיקה את המלחמה החדשה.

״אנחנו ידענו, אבל עד עכשיו לא היינו יכולים לספר״, הודה בקול נרגש ניר דבורי, שנאלץ להצטופף מסביב לשולחן קטן במקלט של ערוץ 12 לצד יתר המגישים והפרשנים. שמונה חודשים חלפו, ועדיין לא הכינו אולפנים סבירים לשידור בעת אזעקות, לא שיפרו מרחבים מוגנים ולא בנו תוכנית מסודרת להפחתת החרדה הציבורית.

״הפעם זה אירוע בקנה מידה היסטורי״, קבעה יונית, והכל הרגיש כמו שידור חוזר מלא בפאתוס ובצפצופים מהטלפונים. עוד שבת במקלט.

הטכנולוגיה קיימת 1

״אם אפשר שבתוך האולפן הטלפונים שלכם יהיו על שקט״, נזפה טלי מורנו בחברי הפאנל של כאן 11, לאחר שצפצופי ההתרעות קטעו את רצף השידור. ״אי אפשר, אלה הודעות שמתפרצות לטלפון״, השיבה לה הכתבת המדינית גילי כהן. ואולי, היה עדיף בכלל להשתיק את הטלוויזיה?

אופוריה עד הגג

כמו במלחמה הקודמת, גם הפעם מיהרו ערוצי הברודקאסט (11, 12, 13) לפתוח אולפנים על גגות תל אביב רק כדי להושיב שם גברים מורעלים במעילים, שהפליגו בספקולציות על ״מזרח תיכון חדש״ ועל ״חיסולו של המן המודרני״, כפי שהגדיר זאת קושמרו.

במשך שבועות הכינו את דעת הקהל כדי לייצר לגיטימציה לתקיפה באיראן. ואתמול, כשזה קרה, שמחה גדולה פרצה באולפנים.

האנשים שמכרו לנו את הפנטזיה על מיטוט שלטון חמאס מוכרים לנו כעת חלומות על ״מיטוט שלטון האייתוללות״.

בין לבין, הם יצאו למקבצי פרסומות שגרתיים - כי מלחמה יכולה להיות עניין רווחי לערוצי טלוויזיה מסחריים.

מלחמה בשנת בחירות (גם בישראל וגם בארה״ב)

תמיד תהיה מלחמה עם אינטרסים סמויים, אבל בינתיים לא נצפה באולפנים שום אדם ששאל שאלות בדבר הלגיטימיות של כניסה לעוד מלחמה.

שוב הטלוויזיה התגייסה למלחמה ושידרה בדרמטיות את הנרטיב הממשלתי שהכתיבו לה מלמעלה.
אבל אם לכל מי שמדבר בטלוויזיה יש אותה הדעה, האם זה אומר שזאת בהכרח הדעה הנכונה?

אפשר כבר לצאת?

שידורים בעיתות חירום מגיעים עם אחריות. לאנשים שעל המסך יש תפקיד חשוב - להרגיע, להפחית חרדות ולשמש דוגמה אישית. זה אמור להיות מובן מאליו, אחרי שנתיים וחצי של מלחמות בלי סוף, אולם עדיין המסרים שיוצאים מהמרקע - מבלבלים.

״אדוה, יכול להיות שיצאת מהמרחב המוגן? אני לא בטוחה שמותר לך״, גערה יונית באדוה דדון, כשזאת עלתה לשידור מחוף הים בתל אביב. ״נכון, אבל עד שלא מקבלים הודעה לצאת - יש להישאר במרחבים מוגנים״, ענתה דדון והתחמקה מאחריות, בזמן שמאחוריה נראו עשרות ישראלים עושים ג׳וגינג ומשחקים בכדור.

באולפן ישב צביקי טסלר, נציג פיקוד העורף. גם הוא התקשה להתמודד עם שטף השאלות בנוגע לזמן השהייה במקלטים. אחר כך עבר השידור לאולפן על הגג, וגם שם, קושמרו וחבריו התעלמו מההנחיות וניסו לקשקש מילים גבוהות בזמן שאזעקות קטעו שוב ושוב את הדיווח ושלחו אותם להתחבא בכאילו.

להטיף לצופים על אחריות ועל שמירה על הוראות הבטיחות זה חשוב, אבל לשמש דוגמה אישית - זה הכי חשוב.

הטכנולוגיה קיימת 2

הכל כבר נאמר עד היום על שמירת השבת של ערוץ 14. אתמול (שבת), קצת אחרי שמונה בבוקר, קטע הערוץ את הגל השקט שלו כדי לדווח בקצרה על תחילת המלחמה - ואז חזר לשקט.

כעבור כשעה, מישהו כנראה לחץ על הכפתור הלא נכון, והגל השקט נקטע שוב - הפעם כדי לשדר במשך 20 דקות את התוכנית של יעקב ברדוגו בשידור חוזר. 20 דקות בשבת? מתברר שהטכנולוגיה לחלל שבת דווקא קיימת בערוץ 14. חבל שניצלו אותה כדי למחזר אייטמים של הסתה נגד לוסי אהריש.

הניצחון המוחלט

״ב־12 הימים של מבצע 'עם כלביא' השגנו ניצחון היסטורי. הניצחון הזה יעמוד לדורות. האיום הוסר. הנחתנו על משטר האייתוללות את המכה הקשה ביותר בתולדותיו. עם חיסול ציר הרשע של איראן - נפתח ציר של שלום ושגשוג של עמי האזור״, הכריז רה״מ נתניהו ב־24 ביוני 2025.

עברו דורות, או בעצם עברו בקושי שמונה חודשים, ויצאנו פעם נוספת להשיג את הניצחון המוחלט. האם חיסול חמינאי יביא ניצחון? אולי. מה שבטוח: לא משנה מה יקרה, בסוף יגידו לנו שניצחנו.