"עצבים", הסדרה של נטפליקס, מצליחה לעשות דבר אחד יוצא דופן: לקחת ריב שטותי על הכביש ולהפוך אותו למסע נקמה פסיכי, מצחיק ומלא אנרגיה שחורה. דני, קבלן שיפוצים שלא מצליח להמריא ואיימי, יזמית שמרגישה שכל מה שסביבה מתפרק, נקלעים לעימות שבדרך כלל מסתיים בצפצוף וממשיכים הלאה, אבל כאן זה רק מתחיל.
המריבה המתגלגלת הופכת לסיפור על שני אנשים שהחיים דחקו לפינה ושעושים כל טעות אפשרית בניסיון לפרוק תסכול. כל פרק מרגיש כמו תערובת של טעויות מצחיקות, מבוכות מהחיים עצמם ורגעים מפתיעים שמגלים עד כמה שני הגיבורים דומים זה לזו, למרות שהם בטוחים שהם אויבים.
התוצאה? סדרה שמצליחה לשלב קומדיה מצחיקה בטירוף, עם רגעים דרמטיים שמזכירים כמה כל אחד מהם רק רוצה להיות מאושר.
בנוסף לכל הטירוף העלילתי, עצבים מצליחה לגעת גם בנושאים שהרבה סדרות מנסות להימנע מהם: בדידות, דימוי עצמי, לחץ חברתי, תחושת "לא מספיק" שמלווה כמעט כל אחד מהדמויות. אבל במקום להפוך את זה לדרמה כבדה, היא אורזת את הכול בהומור חד ובסיטואציות מוגזמות שמבליטות את האבסורד שבחיים עצמם.
דווקא השילוב בין המצבים הקיצוניים, לבין הרגעים הקטנים והפשוטים הוא זה שהופך את הסדרה לכל כך ממכרת. היא מצליחה להצחיק, אבל גם לגרום לצופה לעצור ולחשוב על כמה מהר תסכול קטן יכול לגדול למשהו הרבה יותר גדול.
העונה הראשונה כוללת עשרה פרקים קצרים יחסית (עד 40 דקות), מה שהופך אותה למועמדת מושלמת לבינג' בסופ"ש אחד. קומדיות עם וייב קצת אפל כמו פליבג או בארי יכולות להזכיר אותה, אבל האמת? זו סדרה כל כך ייחודית שקשה באמת למצוא לה תאומה.
