שלושה נושאים זכו לעיסוק ממושך בשידורי האקטואליה והחפירות של סוף השבוע. תקיפה ואיומים כלפי גיא פלג, שר הביטחון החליט לסגור את גל"צ, נתניהו פרסם פוסט שתקף את עמית סגל וינון מגל. עשרות פרשנים ישבו באולפנים והביעו דעתם הלא מקורית על נושאי השיחה הללו, ולכל אחד מהם היה טיעון מנומק מוכן מראש או דוגמאות ווטאבאוטיזם מתאימות. מיותר לציין, שהכל היה פוליטי.
למשל, הח״כ לעתיד, דדי שמחי, ממקום מושבו המרופד ב״אולפן שישי״ היתנה את הגינוי שלו בהשוואה בין שריפת פחים או מחאות נגד שרים לבין המקרה של פלג העיתונאי, שישב מולו בזמן השידור, רתח וזעק עליו בתגובה ״אין בדל של סימטריה!״.
הפטריוטים
אח״כ, בערוץ המקביל, כשאייל ברקוביץ׳ הודיע שהסיכוי הכי טוב כרגע להציל את גל״צ הוא לסדר עבודה בתחנת הרדיו הצבאית לביביסטים בסגנון ינון מגל, עמית סגל ויעקב ברדוגו (כי ככה לא ירצו לסגור אותה) - המנחה המאזנת שלצידו, מוריה אסרף, הגיבה בתדהמה מוחלטת; כאילו היא לא יודעת באיזה יקום היא חיה. ושהכל פה נהיה פוליטי.
וכשבערוץ 14 מרעילים מסביב לשעון על כל גופי התקשורת המתחרים, ונותנים במה לאדם שתקף את פלג (בחודש האחרון הוא היה אורח כבוד ב״הפטריוטים״, אצל ריקלין, בועז גולן, פתחי ושי ועוד תוכניות), ואז גם יוצאים בקמפיין תדמית מסחרי לערוץ תחת המיתוג ״אנחנו של ישראל״ - הם בעצם מתירים את דמם של כל העיתונאים באשר הם.
פגוש את העיתונות
כשתקשורת מתעסקת בתקשורת - בדרך כלל זה ממניע נרקיסיסטי. הצופה הממוצע יושב בבית וחושב: "את מי זה מעניין, שיפתחו פודקאסט". עם זאת, המשותף לכל הנושאים הנ"ל (ולרוב הפעמים שהתקשורת מדברת על עצמה לאחרונה) - הוא דווקא המניע הסמוי: מאמצי השלטון לאיים, להפחיד ולכופף ידי עיתונאים.
אם בטלוויזיה ימשיכו להתווכח מהו הגבול המותר ברדיפת עיתונאים, איזה גוף תקשורת מותר לסגור ומה אסור - זה ייגמר בהרג של עיתונאים וברציחתה של התקשורת החופשית כולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו