זמן אמת: בר קופרשטיין מדבר | כאן 11, 21:30
אחת מהשאלות שעולות בימים האחרונים היא, עד כמה הקשב הישראלי לנושא החטופים עדיין קיים. החטופים החיים חזרו, החטופים החללים עומדים עדיין במרכז התקשורתי, אבל אינם יכולים להשמיע כמובן את קולם.
וכך, כאשר הוצג סיפורו של בר קופרשטיין, לראשונה בקולו, היה מעניין לראות אם הקשב שלנו והרצון שלנו להקשיב עדיין קיימים. ואז קופרשטיין, באמצע שנות ה־20 לחייו, פתח את פיו.
אני לא מכיר את בר קופרשטיין. מעולם לא נפגשנו, אבל אם הוא היה חבר שלי, הילד שלי או סתם משפחה שלי, הייתי גאה בכך. אבל אני גם גאה בכך שהאיש הצעיר הזה הוא חלק מהמדינה שאני חי בה.
קופרשטיין, בניגוד אולי להרבה ראיונות עם שבויים אחרים שחזרו הביתה, מזקק בדבריו ישראליות עכשווית: הוא מעלה בצורה צלולה סוגיות בוערות בחברה הישראלית, כמו האם כדאי היה להחזיר אותו או לא. כי לצד סיפורו האישי, יש גם את הסיפור של העם אל מול חמאס. הוא מבין שאיתמר בן גביר, במעשיו, התנהג בצורה לא אחראית שפגעה בו פיזית, והוא מאוכזב ממי שאמור היה להגן עליו ועל אחרים.
בראיון, ששודר אתמול בתוכנית "זמן אמת", קופרשטיין גם ציין באופן ברור שההפגנות במוצאי שבת לא באמת שינו לאף אחד. גם לא לחמאס. זאת, לעומת חסימת הכבישים, השבתת המשק וההפגנות באמצע היום שהצליחו להעלות אותו ואת חבריו לראש סדר היום הציבורי. במסוק, בדרכו חזרה משבי חמאס, ביקש לעבור מעל כיכר החטופים כדי להרגיש איך אנשים שלא הכירו אותו "ולא חייבים לו כלום", היו שם כדי להפגין עבורו.
בר קופרשטיין מסמן אולי את הטרגדיה הנוראית ביותר שהתרחשה כאן ביותר מ־70 שנות מדינה. אבל בסגנון דיבורו, במילים שבהן בחר לספר את סיפורו בפורום הרדוד הזה שנקרא טלוויזיה - הוא מייצג גם את התקווה, את העוצמה ואת תחושת הגאווה שצריכה ללוות כל אחד ואחד שבחר לחיות במקום הלא קל הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו