בהשאלה מעולם הכדורגל, זה שגלי וזיו ברמן, איתן הורן ומתן אנגרסט מכירים כל כך טוב ובוודאי לא הפסיקו להתגעגע אליו, זו הייתה המתנה ארוכה לפנדל עמוק בתוספת הזמן. הוויכוחים כבר הסתיימו, השופט כתום השיער היה פסקני בהחלטתו, ועכשיו נותר רק לבעוט. מרחק כל כך קצר אל שער הניצחון, ובכל זאת, הכול הרי יכול להשתבש.
הדריכות באולפנים הייתה גבוהה. כולם פרצו לשידור לפני או מעט לאחר הפתק שהעביר מרקו רוביו לדונלד טראמפ. מהשנייה שבנו של פרד הכריז על כך ש"תכף יצטרכו אותי במזרח התיכון", שעון החול לא רק התהפך, הוא גם שינה יחידות זמן מ"ימים" ל"שעות".
ואז הגיע הרגע. ריצה ארוכה ואיטית כמעט בהילוך איטי שהסתיימה בבעיטה עוצמתית של הכדור לרשת. לא רגל אחת בעטה כי אם שתיים - אחת בהודעה של ראש ממשלת ישראל ב-X והאחרת של נשיא ארצות הברית ב-Truth Social. אחרי שעות ארוכות ומורטות עצבים סופסוף אפשר לצעוק. ב-1:53 לפנות בוקר קשה לצעוק, אבל כל מי שהיה צמוד לטלוויזיה עשה את זה בדרכו. זו הייתה שאגת השמחה הכי שקטה אי פעם, ועדיין היה לה הד של אצטדיון כדורגל גועש אחרי שער ניצחון דרמטי.
כוכבה של עדי זריפי דרך בתחילת המלחמה. ממגישה צדדית אלמונית היא הפכה לכוכבת משדרי הלילה של ערוץ 12 ולפרצוף מוכר בכל בית. לאחר כל הניתוחים וההכנות של יונית לוי, דני קושמרו ודנה ויס, דווקא זריפי הייתה זאת שאירחה את הרגע המשמח ביותר שידענו בשנתיים האחרונות. כדרכה, היא עשתה זאת ברגישות רבה ועם החיוך המבויש והאמפתי אך נטול המניירות. גם ירון אברהם, שרק יומיים לפני כן יצא בטנטרום בלתי מוסבר ברשתות, היה מפויס.
ניכר היה כמעט בכל יושבי האולפנים שהם שמחים ברגע הזה, אבל מי שנדמה שהתרגש יותר מכולם הוא גיל תמרי מערוץ 13, שבעבר סיקר את הבית הלבן מקרוב והפעם מצא את עצמו מוחה דמעה עם קריאת "הם חוזרים!" של רוחמה בוחבוט, אמו של אלקנה. כבר ראינו מגישים בוכיים בעבר, וכל פעם כזאת מסומנת מחדש כרגע שיש לנצור.
המשדר המעניין ביותר היה, באופן לא בלתי צפוי יש לומר, בערוץ 14. לאחר שלבי אלון פיזזה מאושר בוושינגטון, הלל ביטון רוזן דאג באולפן לשפוך מים צוננים מאוד על האופוריה שלה ושל כל ארבעת הערוצים המתחרים גם יחד. אסור לשכוח, אמר, שאנחנו משחררים "ניאו נאצים שיחזרו לרצוח ולאנוס". גם אם בחירת המילים לא הייתה מעודנת, בלשון המעטה (ניכר שהוא נהנה לחזור על "נאצים" עוד מספר לא מבוטל של פעמים לאורך המשדר), בסופו של דבר הוא צודק. ישראל תשחרר אנשים שדם כהה ניגר מידיהם ושתצטרך להשקיע לא מעט מאמצים על מנת שלא יחזרו לבצע פיגועים.
בחמיצות של ביטון רוזן היה צליל של תבוסה, אבל דווקא תמיר מורג, שבעצמו לא ידוע באהדה יתרה להסכם עם חמאס, ניתח בשכלתנות והסביר מדוע מדובר בהסכם שעשוי להיות טוב לישראל, בהתאם למספר תנאים שיתגשמו (או שלא). קצת יותר מ-24 שעות לאחר שמשתתפי פאנל הפטריוטים חגגו את 7 באוקטובר בעליצות בסוכה, הפעם, אף על פי שדאגו להדגיש בכל מספר דקות שמדובר בהסכם עם השטן, גם בערוץ הזה יישרו קו. מי יודע, אולי זה באמת שחר של יום חדש.